את ההחלטה לאן לשלוח את הבכור בכיתה א', מקבלים הורים בשלהי שנות העשרים. הבעיה היא שבשלב זה של החיים, מרביתנו אינם מודעים כלל לסוגיות של תקצוב, תקני כיתה, עזרה פרטנית ועוד. אנו שומעים שתהיה כיתה קטנה וחושבים שזה הכי טוב ושזה ישאר כך לעד. אנו רואים שצריך לשלם- וחושבים שבגלל זה גם נקבל יותר. אנו רואים את בית הספר מככב בעלון השבת ואיננו מבינים שזו כתבת יח"צ שניתן היה בקלות ליצר על כך מוסד אחר. כמו בתחום האופנה, גם כאן בחינוך, כולנו אוהבים לשמוע על משהו חדש ומקורי, גם אם עוד אין לו קבלות. מנהל חדש בעל תפיסה שיווקית יצליח למשוך אליו הרבה יותר תלמידים, מאשר מנהל ותיק ומנוסה בעל ניסיון מוצלח בחינוך.
בחירת מוסד לילד היא משימה מורכבת ולכל ילד יש להתאים את החינוך שמתאים לו. ועדיין, בימים אלה, עם פרסום נתוני שקיפות של משרד החינוך, בהם רצים מולנו המון נתונים ומספרים, יחד עם האשמה שהציבור הדתי מקבל ומשקיע בעצמו יותר כסף, כדאי להבין מעט כמה עובדות וכיצד המערכת מתנהלת:
דבר ראשון יש לשים לב לסוגיית התיקצוב וכדאי להבחין בין ההשקעה הכספית של משרד החינוך לבין מה שהתלמיד מקבל בפועל. הילד/ה שלכם מקבל הכי הרבה שעות ופעילויות חינוכיות - כשבית הספר הוא גדול ואינטגרטיבי. לעומת זאת, בבית ספר קטן: משרד החינוך מוציא את ההוצאה הגדולה ביותר, אך התפוקה שהתלמיד מקבל- הינה הנמוכה ביותר.
תשלומי ההורים בחינוך הדתי מחפים במקרים רבים על בעיות הגודל. לו בית הספר היה גדול, הייתם מקבלים את מה שאתם משלמים עליו- בחינם. ולהיפך: קחו למשל מוסד קטן שבו בכל שכבה יש שתי כיתות. כיצד יממנו לה שלוש כיתות לימוד של 3 יחידות, 4 ו-5? כיצד יממנו 3 מגמות שונות? מגוון חוגים ועוד? אנו כהורים נשלם יותר ונקבל את מה שמוסד עם שכבה גדולה יותר היה מקבל ללא תשלום.
אם נתמקד בחינוך היסודי, הרי שלמעט מקרים נקודתיים וזמניים, בתי ספר ניפרדים מגדרית- לא מקבלים יותר. הפרדה נראית לעיתים מאוד אטרקטיבית בגלל גודל הכיתה או בגלל שמי שדוחף אותה, השיג לה צ'ופר נקודתי. העניין הוא שזה תמיד זמני ובא על חשבון משהו אחר. בעוד שנה, הרכב התלמידים יהיה בדר"כ שונה ובכל מקרה, תמיד חוזרים לתקצוב הבסיסי. אז תגלו מוסד נפרד, דל משאבים וככל הנראה עם כיתת בנים/בנות מפוצצת. בחינוך היסודי המעורב, הילד שלכם יקבל כיתות מאוזנות יותר, עם תיקצוב גדול יותר ויציב, משום שמספר התלמידים הכולל מתחלק בשווה ולא כפוף לחלוקה מגדרית. הפרדה עולה כסף והיא באה לרוב על חשבון התלמידים. לכן, להורים כדאי לשים לב שלא להתפתות לקסמים.
כשאומרים בתקשורת שהדתיים מקבלים יותר כסף- זה נובע במידה רבה מכך שהכסף מתבזבז על בתי ספר קטנים. המוסדות שלנו מכילים בממוצע כ-385 תלמידים בשעה שבמוסד על-תיכוני חילוני, יהיו בממוצע 972 תלמידים. זה הבדל אדיר. מה שעצוב הוא שלמרות ההשקעה הכספית של משרד החינוך, התלמיד בפועל, כמעט ולא מקבל יותר משום שהוא לומד במוסד קטנטן. נקודה חשובה נוספת היא שהחינוך הדתי מקבל יותר, כי הוא קולט יותר אוכלוסיות חלשות ועולים חדשים- זה דווקא מקור לגאווה וסיבה מוצדקת ביותר לתקציב גדול.
הסוגיה השנייה שיש לשים לב אליה היא עניין ההצטיינות. עם פרסום מדדי ההצלחה של בתי ספר, ראוי שהורים ישימו לב לכך שכשמדובר בבתי ספר מסננים, הרי שמדדים כמו אחוזי הגשה לבגרות, אחוזי נשירה וכדומה, אינם מעידים כמעט דבר על ההשקעה החינוכית של בית הספר בתלמידיו.
כשמדובר במספרים, הרי שבית ספר מסנן עשוי להגיע לראש הטבלה רק מכוח האנרציה של תלמידיו שהתקבלו, מלכתחילה, על בסיס יכולות לימודיות גבוהות ולרוב בתיאום עם רקע חברתי כלכלי גבוה. על כן, בעיקר מסיבות טכניות, בית ספר שמסנן את התלמידים הבאים בשעריו, עשוי להופיע בראש הטבלה של ההצלחות וההישגים.
לשמחתנו, ברשימת המובילים קיימים מוסדות רבים אשר מכילים את כלל האוכלוסייה ומובילים את כלל רמות התלמידים להצליח ולהתקדם מעבר ליכולות ההתחלתיות שלהם. זאת הצלחה אמיתית של החינוך, הצלחה גדולה לחברה ומענה חינוכי נכון לכל ילד באשר הוא. כשמוסד שכזה נמצא ברשימה- זה גאווה גדולה והוכחה נוספת לכך שניתן לשלב בין מצויינות בחינוך לבין הטרוגניות וקבלת האחר.
בחנוכה הקרוב, כשנבחר לאיזה מוסד נרשום את ילדינו לשנה הבאה, לא נבחר את המוסד על פי אופנות וכריזמה שעשויים להטעות. אלא ננסה להעמיק ולקבל החלטה בהתאם לשיקולים רחבים ומעמיקים.
