כשהבן החייל שלי קיבל מצטיין מחלקה, לא יכולתי שלא להיזכר בשנות התיכון הקשות, שבהן היה צריך להתגבר על המון מכשולים כדי להצליח בלימודים. באותן שנים הוא היה צריך להשקיע פי 3 מכל אחד אחר, כדי להגיע להישגים סבירים.
לצד הקשיים הלימודיים, הוא היה ילד שאהב מאוד לעזור והיה אכפת לו מהבית, הרבה יותר מכל אחד אחר. לפעמים רצינו להגיד לו "עזוב, שב תלמד, תן לאחרים לעשות". אם הוא היה מקשיב לנו, הוא היה נדחף בעצם לאותה נישה לימודית מאתגרת, ומצד שני, הוא לא היה פוגש ביכולות הניהוליות שלו.
כן, להיכנס למטבח הפוך ומבולגן, או סלון שנראה כמו אחרי מלחמה, מסוג הדברים שאתה תופס את הראש ושואל את עצמך "מאיפה מתחילים לכל הרוחות", לראות את המראה הכללי, ויחד עם זאת, לדעת מאיפה להתחיל ואיך לרדת לפרטים - זו יכולת ניהולית.
השנים האלה, בהן הוא עזר בבית יותר מאחרים, בנו לו את הביטחון בעצמו, הוא הכיר את היכולות שלו, ואלה היכולות שבסופו של דבר מתבטאות בצבא, בפיקוד ובחיים עצמם.
בזמן האחרון יוצא לי לשמוע לא מעט הורים, הן בסדנה שלי, והן בפורומים, המצרים על כך שילד אחד בבית עוזר יותר והשני פחות. לדעתי בכל משפחה יש כאלה שעוזרים יותר וכאלה שפחות, לא משנה מאיזה כיוון נסתכל על זה. ואולי כדאי להירגע קצת מכל ההתחשבנות של מי עשה כמה ולמה.
אם אנחנו מסתכלים על זה שמי שעושה מרוויח: מרוויח מיומנויות, מרוויח בטחון בעצמו, מרוויח הערכה מההורים, ולפעמים, אם מדובר בעשיה משותפת, מרוויח גם זמן של "ביחד" עם ההורים (כן, עבודה משותפת במטבח היא חוויית ביחד מקסימה. ולא רק במטבח), אז לא תיווצר במשפחה שפה של "פראייר" או של "למה רק אני " וכו'.
כמובן שמתוך הידיעה הזו, של "מי שעושה מרוויח", חשוב לי שכולם ירוויחו, ולכן חשוב לי שכולם ילמדו מיומנויות, וכולם ידעו לעשות וירגישו את אותו סיפוק שיש בעשייה. בשותפות. את אותה גאווה של אוכל שמוגש לשולחן ומציינים מי הכין אותו, את אותה התפעלות של אבא שמציין איזה יופי סידרת את המרפסת/האמבטיה. אז אני כן מצפה ומעדיפה שכולם יעשו, אבל לא מתחלחלת מזה שיש אחד שעושה יותר מכולם. יש לכל אחד את הכישרון שלו. מי שיודע לרתום את עצמו ולעשות - רווח נקי שלו. מי שלא יודע - נעזור לו לקדם את עצמו, אבל אני לא נבהלת אם יש אחד שעוזר יותר מכולם, רק חשוב לא לשכוח לפרגן, להעריך, לתת לזה ביטוי.
כולנו מכירים אנשים שעוזרים יותר ופחות, ואנשים שמתנדבים לוועד ההורים ולדברים נוספים. אנשים עושים את זה בשמחה, מתוך תחושת שליחות, מתוך הרצון להיות שותף, ולא מתוך תחושת כורח או שמרגישים "פראיירים". אז לקראת החופש, שאולי נוסך בחלק מאיתנו פחד מאנדרלמוסיה, בואו נניח לכל הטבלאות והתורנויות לרגע, וננסה להעביר את המסר הזה לילדינו בשמחה:
מי שעושה - מרוויח!
אורנה דן, אמא ל-13, תומכת לידה ומשפחה, מתמחה בהנחיית הורים במכון באר