נושא התחפושות הוא נושא חם ב''שפר'' כל השנה. דחיתי אותו מפאת מורכבותו, אבל הגיע פורים, אז הנה זה בא, על רגל אחת...
מיהו באמת הילד שעומד לפנינו? לפעמים נדמה שהילד עושה לנו דווקא, עד כדי כך שנראה שהוא שונא אותנו ממש. הוא יכול לזלזל בנו, להפוך אותנו לקטנים, לשמוט את האדמה מתחת לרגלנו ולפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, כמו שאף אחד לא מצליח. במצבים כאלה אנחנו בדרך כלל מפתחים 'אנטי' כלפי הילד, אולי מנסים להחזיר לו, "לדפוק אותו". לפעמים אנחנו מתביישים להודות שאנחנו מרגישים כלפיו רגשות של שנאה. לפעמים אנחנו פשוט נותנים להשפלה לעשות את שלה, לא מגיבים באופן אקטיבי, מתכנסים בתוך עצמנו ונותרים בעצבות.
מה בעצם קורה שם? מאיפה מגיעות העוצמות האלה? איך ייתכן שהילד שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים, גורם לנו כזאת עגמת נפש?
הילדים, כולם, לא באמת כאלה. בתוך תוכם הם חפים ממטרות זדוניות כפי שתיארתי. הם לא באמת רוצים לפגוע, להשפיל, וכד'. ההתנהגויות שלהם נובעות ממטרה מרכזית, שבשמה הם עלולים להביא אותנו למקומות האלה. המטרה היחידה, האמיתית, של הילד היא להשתייך להורה, או במילים אחרות, להרגיש חיבור אל ההורה.
החיבור אל ההורה יכול להתקיים באחת משתי דרכים, הבאות לידי ביטוי, בשפה המקצועית, בדינאמיקה שבין הילד וההורה; או שהילד משתף פעולה עם ההורה, הולך בדרכו של ההורה, או שהילד לא משתף פעולה עם ההורה, כלומר, מתנהג באופן כזה שמושך את ההורה אליו ואז מתרחשים התיאורים למעלה. החיבור עם ההורה מתקיים כשההורה מושפע, מופעל, על ידי הילד. כל הרגשות הקשים שהזכרנו הם בדיוק אותו החיבור שהילד מבקש להשיג. בשני המקרים מתקיים חיבור והילד משיג את הצורך הבסיסי שלו.
עכשיו נשאל למה בעצם שהילד לא יתחבר להורה תמיד בשיתוף פעולה?
הילד מחפש את הדרך הכי הקצרה, הכי נוחה וזמינה שתשיג את המטרה באופן אופטימלי.
אם נחשוב על עצמנו כשאנחנו מגיעים למקום חדש, יש לנו גם שתי דרכים להשתייך; לשתף פעולה עם מה שכולם עושים, מה שנהוג ומקובל במקום החדש, או להישאר בשלנו ולחכות לקבל תגובות מהסביבה; חיוכים, מחמאות, אישורים, הזמנות וכו'. הדרך הראשונה היא כמובן העדיפה, מהסיבה הפשוטה שאיננו תלויים באף אחד, מלבד בעצמנו, על מנת להרגיש שייכים. הדרך השנייה מותירה אותנו תלויים בחסדים של אחרים. ייתכן ונרגיש זמן רב בלתי שייכים ותחושת השייכות שלנו תהיה תמיד מוטלת בספק וניתנת לערעור.
גם לגבי הילד, הדרך הראשונה היא עדיפה וטבעית. כשהוא בוחר בדרך השנייה הוא בעצם מתחפש. הוא לא באמת הוא, אלא הוא מאמץ לעצמו התנהגות שתביא למטרה שאותה הוא מבקש להשיג. אנחנו, בניגוד לחברה חדשה, בדר"כ מגיבים מיד...
זה אולי נשמע פרדוכסלי, איך ייתכן שהילד רוצה שההורה יכעס עליו או שההורה ירגיש מושפל? הילד רק מחפש חיבור והחיבור מתקיים גם בדרך שלילית. למעשה, העוצמות שם אפילו יותר חזקות, כך שמטרתו של הילד מושגת באופן מיידי ומוחלט.
אז מה אפשר לעשות?
אפשר לשנות את הצד שלנו בדינאמיקה שבינינו ובין הילד. כלומר, לא להיות מופעלים מההתנהגות שקשה לנו אצל הילד. אם לא נהיה מופעלים, הילד לא ישיג את החיבור אלינו בדרך הזאת, השלילית, וינסה להשיג אותו בדרך של שיתוף פעולה איתנו.
הידיעה שהילד הוא לא באמת "כזה'', שהוא בעצם מתחפש, עוזרת לנו להיות להתבונן מהצד, להשתחרר, ולא להיות מופעלים מההתנהגות שלו, כי אנחנו מבינים מה עומד מאחוריה.
פורים שמח!
שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.