"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם..." (מלאכי ג').
מהי תמצית החוויה המתוארת בפסוק, אותה יעשה ה' באמצעות נביאו אליהו? מה מובטח לנו שייעשה ביום הגדול הזה? -קורה בו דבר גדול ונפלא: לב האבות חוזר אל הבנים ולב הבנים אל האבות.
תרצו, אפשר לקרוא לזה- איחוד משפחות, במובן הנפשי. תחושה של חיבור חזק, חיבוק גדול של לב אל לב- בין ילדיהם להוריהם. נשאלת השאלה- מדוע הדבר הזה דווקא, מהווה סמל לאחרית הימים? האם זה מה שאנחנו מייחלים לו וקוראים לו "ימות המשיח"? ומה מונע מהמציאות הזאת לקרות כבר עכשיו?
אני רוצה גם לשאול - מה הקשר של אותו פסוק בנבואת מלאכי הנקרא בהפטרת שבת הגדול, המסמנת את בוא חג הפסח, לעניין החג הזה דווקא? מה הקשר בין האוטופיה המשפחתית המתוארת בו, לבין חג הפסח (או למה דווקא חג הפסח)?
את הדברים העמוקים והחשובים ביותר- אפשר להבין הכי טוב, כאשר מנסים להסביר אותם בשפה פשוטה לילדים. מצאתי את עצמי מתארת לילדיי את החוויה של ליל הסדר הראשון במצרים - כחוויה המשפחתית הראשונה של בני ישראל בשבתם ובהיותם עבדים לפרעה ולמצרים.
שהרי, לעבד אין משפחה, כמו שאין לו בית. הוא לא אדון לעצמו וממילא גם לא מסוגל לנהל חיי משפחה נורמליים ושגרתיים. דוגמא יפה מביא המדרש, מתאר את הנשים העבריות שיוצאות לפגוש את בעליהן העובדים בשדה, מאחר ומפגש אקראי זה הוא היחידי המתאפשר להם בשגרת העבודה והלחץ של מצרים. צריך מאמץ מיוחד לנסות ולקיים חיי משפחה, כאשר כל אחד מבני המשפחה הוא עבד נצחי (חלק בבתי המצרים וחלק בעבודות הציבוריות של בניין הערים וכד').
נדמה לי שחווית הגאולה הראשונה שחוו בני ישראל, היא עצם ההתכנסות המשפחתית שלהם מסביב לשולחן, האכילה המשותפת (אולי אפשר אפילו לכנות אותה – "הסעודה הראשונה"?!), כשהם יודעים שמעתה התבנית או הגרעין המשפחתי הקרוב שלהם הופך ליחידה עצמאית ומתפקדת בפני עצמה. רק אחרי שהם חווים את ההתלכדות הראשונית הזאת, חווית עצמאות משפחתית בסיסית- הם ממשיכים לשלב הבא- יציאה מהשעבוד ומארץ מצרים והפיכתם לעם.
שהרי הגרעין הבסיסי של העם הוא המשפחה. הזהות הראשונית של הילד הוא קודם משפחתו, ואחר כך באמצעותה הוא מרחיב ומעמיק את זהותו בקשר שלו אל שאר המשפחות המרכיבות את העם. אפילו גאולת היחיד, תלויה היא במובן מסוים בגאולת המשפחה. הקיום העצמאי שלנו הוא בהיותנו קשורים לבסיס האם והאב שלנו, ולדורות שלפנינו ושאחרינו.
התרחקות מהתא המשפחתי הבסיסי היא פעמים רבות גם מנבאת התרחקות מהמסורת ומהזהות הלאומית והדתית. בכיוון ההפוך אך בדומה לכך- עזיבת המסורת מרחיקה פעמים רבות את היחיד ממשפחתו. משהו ברצף נשבר, משהו בתא המשפחתי המלוכד מקבל זעזוע. הורים רבים נאלצים לקבל החלטה לא תמיד מובנת מאליה, לשמור על הקשר המשפחתי למרות השינוי החד מאורחות המשפחה שבה בחרו ילדיהם. בדור הבא- כאשר מדובר בנכדים שגדלים בבית שונה באופן מובהק עוד יותר, הדבר קשר שבעתיים.
והנה, המצווה החשובה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך". המאמץ העליון של ההורים הוא להעביר את המסורת הלאה, להגיד ולספר ולחבר את הילדים – אל סיפור העבר, ההווה והעתיד של העם היהודי. זהו מרכזו ועיקרו של ליל הסדר.
והסיפור הזה אינו שלם, כאשר יש ריחוק או חוסר שלימות בתוך ההווי המשפחתי. לכן, צריך לדאוג קודם שיהיה לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ראשית לכל מעשה חינוכי, הוא כאשר יש אווירה בסיסית של אמון, של קבלה, של אהבה. בעיקר של קרבת לבבות. לאחר מכן, אפשר לשבת בנחת מסביב לשולחן החג, ולקיים את מצוות החינוך והסיפור כהלכתו וגם להאמין שהוא יעבור בשלמותו גם לדורות הבאים.
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה