"שב במקום!"
"לא, אתה לא יוצא!"
"אם לא תתאמץ לא תהיה לך תעודת בגרות..."
לא פעם אנו שומעים אמירות מעין אלו ולפעמים גם אומרים אותן בעצמנו.
אני שואל את עצמי לא פעם למה? למה בעצם אנחנו כמורים וכהורים משקיעים את כל מרצנו להחזיק ילדים במשך שמונה שעות ביום על כיסא בכיתה ולנסות ללמד אותם דברים שלא מעניינים אותם ולא בטוח שישמשו אותם בעתיד.
כשהם רוטנים ומסרבים ללמוד אנחנו אומרים להם: "לכל כיוון שתרצו להמשיך בחיים תצטרכו מיומנויות למידה, ידע כללי ותעודת בגרות".
האומנם?? האם זה מה שתלמיד פלוני ותלמידה אלמונית צריכים? האם באמת יש להם את היכולת לשבת ולהקשיב במשך כל כך הרבה שעות ביום כאשר במקום זה אולי מתאים להם מסגרת יותר תומכת המספקת לימודי מקצוע ולא רק לימודים עיוניים? יכול להיות שהם התברכו בכישרונות רבים שאולי פחות מקובל להגדירם ככישרון.
אמנם קשה להם בספרות, במתמטיקה או באנגלית אך באחד מבצבץ כישרון לעסקים, השני טוב בעבודת כפיים, השלישי פעיל בחוות סוסים והרביעי בעל חוש טכני יוצא מן הכלל. במקום המתאים ובעיסוק הנכון יתגלה הכישרון המופלא הזה וכל אחד מהם יוכל להפיק מעצמו את המקסימום ועל הדרך גם ילמד לנהל את עצמו נכון יותר ויהיה מסוגל להצליח גם בלימודים עיוניים.
אני מאמין במשמעת, בגבולות ובהחזקת כיתה מתוך חשיבה אמתית שילדים זקוקים לגבולות ולסדר כמו אוויר לנשימה. דבר זה נכון גם בחינוך הרגיל ועל אחת כמה בחינוך המיוחד. ילדים בודקים את הגבולות מכל זווית אפשרית ומחפשים כל "פרצה" ואנו המבוגרים צריכים לכוון ולעזור ואף לשים את הגבול בעת הצורך.
אמנם יחד עם זאת אנו צריכים לכוון כל תלמיד לפי הצרכים האישיים שלו ולפי הכישרונות שלו. לא לחשוב מה משרת את המערכת או נוח לנו כהורים ואיזה בית ספר נחשב יוקרתי אלא לבדוק מה טוב לילד, לקיים שיתוף פעולה בין הגורמים השונים והתלמיד ולבחור בית ספר מתאים: מקצועי, דמוקרטי, טיפולי וכדו' כי ייתכן שזאת התשובה בשבילו וזה מה שיעזור לו להתקדם ולהצליח ואף לשפר את התנהגותו.
אני רואה הרבה תלמידים בחינוך הרגיל והמיוחד שמכוח ההרגל עדיין נמצאים בבית ספר שלא מתאים להם ולא תואם את יכולותיהם, אך משיקולים של קירבה לבית, נוחות ההורים וסיבות צדדיות נוספות הם נשארים ונהפכים להיות "ילדי מסדרון ופינות מחששה", עוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת וכל שנה הם צוברים תסכולים בגלל ההישגים הנמוכים שלהם ובגלל התנהגויות לא טובות אשר נגרמות לרוב משעמום, תסכול וחוסר משמעות.
מערכת החינוך עברה כמה רפורמות בנושא, הייתה תקופה שבה המגמה הייתה לסגור בתי ספר מקצועיים ולכוון לבתי ספר עיוניים. בשנים האחרונות מגמה זו השתנתה ובסיוע המדינה נפתחו בתי ספר מקצועיים רבים במגוון תחומים המשלבים מקצוע יחד עם לימודי ליבה.
למידה היא חשובה אך חשוב לא פחות שתיהיה למידה מותאמת.
חיים שטרית - B.Ed בחינוך מיוחד ומאבחן ציורי ילדים בשיטת מיכל וימר.