די להפרדת דת והורות

בעקבות דברי הרב קלנר, זיהתה אורית לסר בעיה חמורה והיא היחס המזלזל שמעניקים חלק מאנשי החינוך לסביבת הגידול הביתית של תלמידיהם

חדשות כיפה אורית לסר 07/02/18 16:45 כב בשבט התשעח

די להפרדת דת והורות
אורית לסר, צילום: נועם פיינר

בעולם מתוקן, הבית זה ה"בפנים": ההורים, המשפחה, בסיס האם. החוץ- זה בית הספר, הדברים והמסרים שנלמדים בו. חלק ממה שבית הספר מלמד- הילדים שלנו מפנימים וקולטים, וחלקם- עוברים לידם, נשכחים או נשחקים. תלוי בתדרים ובכוונון. 

אלא שאני, עולם הפוך ראיתי. עולם שבו הפנים והחוץ נלחמים זה עם זה, ולא מניעים אלא מונעים. לא מאמתים אלא מתעמתים. עולם שבו הפנים (הבית) מודחק החוצה, ומה שהוא חיצוני לבית- מנסה לתפקד כמו, או במקום הפנים. 

לצערי, פעמים רבות בחינוך הדתי- היוצרות מתהפכות. ה"דת" הופכת למקור חיצוני ולא פנימי. מה שמלמדים בבית הספר, מה שהספר והמורה אומרים- נהפכים למקור הזהות הדתית האותנטית. אנחנו מחשיבים יתר על המידה גם את החברים לספסל הלימודים- בני גילו של הילד שלנו. הם כביכול הופכים לסוכני הערכים והמסרים העיקריים ואנו מעניקים להם משקל עצום ולא שקול בהשפעה שלהם על עיצוב האישיות של הילדים. למעשה, כל שיר, סיפור, בדיחה ומראה עיניים הבאים מן החוץ אל הפנים- נדמים לנו כמקלות בגלגלי הצמיחה של הילדים שלנו. 

על אף שבתחומים מסוימים ברור לנו שהילדים שלנו מקבלים ומושפעים מאתנו המון, ושאנחנו דמויות משמעותיות וקריטיות להתפתחות תקינה של היצורים האנושיים הללו, עדיין ישנה אווירה של חוסר אמון שנושבת מכיוון הממסד החינוכי. החינוך הדתי משדר להורים מסר קלוקל באמירה נסתרת- תנו לנו את הילדים, הפקידו אותם אצלנו, אנחנו כבר נבנה בהם את מה שאתם לא עשיתם בעצמכם. אנחנו, הצוות החינוכי, נטמיע, נשנן, נתגמל, נרגיל ונתפקד – במקום ההורים. המחנכים נואשו מלסמוך על הגורם האנושי- ההורים הביולוגיים. בכל הנוגע לאחריות וסמכות- זו כבר המומחיות של הממסד. גם שרטוט הגבולות והפקודות- הוא בידיהם. מדי יום ניתן להם ילדים, והם כבר ייצרו מהם דתיים.  

אני שומעת לפעמים ממחנכים בחינוך הדתי, שרואים את עצמם כשותפים לתכנית "עוקף (או עוקר) הורים" שבעיניהם, ההורים רק מפריעים. אין להורים אלו את הכלים, הכוח, הידע והניסיון – להיות הורים לילדיהם, בתחומי הדת והמסורת בעיקר. התורה ניתנה למשה- ליהושע- לזקנים- ומשם למורים שבכל דור ודור, שיודעים איך ללמד ואיך להורות. ומה חלקם של ההורים והבית? – להרות, לגדל, להעניק. אולם זה מוגבל מאוד, כי המומחיות בענייני דת ומורשת אבות- זה, כביכול, השטח של המורים והמחנכים. 

ומדוע זה קורה? כי בעיני מחנכים, גופים ואידאולוגיות- נוצר בציבור הדתי וואקום שיש למלא. אין מספיק חינוך דתי מהבית. הילדים לא מגיעים מספיק "חזקים". הבתים לא מספקים את הפונקציה של חינוך דתי. אולם במקום להחזיר את הכדור למגרש הביתי, המתודה המועדפת היא להיכנס כשחקני חוץ. למלא את הלקונה ההורית, ולהשלים את הפערים והחסך הדתי.

אולם לא זאת הדרך ולא האמצעי. אסור שההורים יוותרו על המקום הטבעי של הדת בחיי הילד- בבית. ברור שבבית הספר, הילד יפגוש אנשים, שיטות, מחשבות ופרשנויות. אבל מהבית פנימה, הוא יקבל את מעשה האבות, שהוא כה בסיסי לבניית האמונה והבסיס לעולם הדתי. 

ההפרדה המלאכותית הזאת, הנוצרת בקרב מחננו- בין האישיות הטבעית, המוסרית והערכית – לבין מושגי ה"דתיות", היא הבעיה. דמותם ומקומם של ההורים בשיח הדתי, הן כלפי עצמם ובהתאמה כלפי הדור שהם מגדלים באהבה ובנחישות, מתמעטת והולכת. אולם יש מקום לזעוק ולא להשלים עם המצב.  אתם נותנים את כל-כולכם בבית, לא ממעיטים או מכחישים את אישיותכם בפני הילדים. כך תנהגו גם ביחס לאמונה הטבעית ולחינוך לקיום מצוות שאתם מעניקים לילדים שלכם.  

מאנשי החינוך אני דורשת- אל תפרידו דת והורות! אל תזלזלו ואל תצמצמו את המרחב הפנימי- הטבעי של התלמידים. תאמצו ותתאמצו שההורים יהיו חלק דומיננטי בתהליך הצמיחה. אין פה שתי רשויות, אלא שאיפה למיזוג הקולות. נכון, יש בתים שונים וקולות שונים, אבל בסופו של דבר הקול החזק והעמוק ביותר הוא זה שנובע מתוך התלמיד פנימה- והוא זה של הוריו. את תנסו להשתיק את הקולות האלו, אלה העצימו אותם וברכו עליהם. 

עוד יתרון שיכול לצמוח לנו מהסדר החדש- מאבקים כה רבים ניטשים בקרב המחנה הדתי על סוגיות חינוכיות. הברירות הן תמיד מאוד דיכוטומיות ומוחלטות- חייבת להיות הכרעה חד משמעית לכיוון מסוים וצודק בבלעדיות. חינוך כזה או כזה. כאילו שבית הספר הוא זה שיכריע.  

תנו אמון גדול יותר בבית, בבפנים, ואז תוכלו לשלוח את ילדיכם  בביטחון גדול יותר, החוצה, אל בית הספר – אל ידי המחנכים ואל חיק החברים. תאפשרו להם מרחב של בחירה, היכרות וטעימה מקולות אחרים. אח"כ תחזירו אותם אל חיק הבית, ותתפללו שהחינוך והאמון שנתתם יעשו את העבודה. ההצלחה של החינוך שלנו, תלויה בעיקר בנו. אם נאמין בכך, נאבק פחות על המרחבים בחוץ ולא נצטרך שמישהו יצדיק את בחירותינו. הן כבר שם, והילדים שלנו כבר הפנימו אותן.  

לא הרב הזה או אחר, לא שיטת הלימוד או מורים כאלו ואחרים יכריעו וילמדו את הילדים שלנו, מה נכון ובמה לבחור. אנחנו היינו שם מההתחלה ונטענו את זרעי הצמיחה, האמונה והביטחון. תמונת העולם שלהם לא תתהפך, גם אם תנסו לשכנע אותם שאנחנו טעינו לאורך על הדרך.

הכותבת היא ראש תחום החינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן