שיחקנו כמה חברים מעין "משחק"- שבו כל מבוגר התבקש להגיד מהו הדבר שהילדים שלו הכי "יזכרו" ויחרטו בליבם – מהחינוך שנתנו להם. כלומר, בהנחה שלא את כל החינוך שלנו הם "יאמצו" במדויק, בטח יש מסר או כלל אחד - שאותו הם בטוח ייקחו הלאה.
אימא אחת ענתה- "כבוד לאחרים". אבא אחד חשב ואמר- "תפילה במניין". ועוד הורים הציעו (חצי בצחוק חצי ברצינות)- "לאכול בריא", "להתקשר לסבתא לפני שבת" או "להוריד נעליים בכניסה לבית". בעיניי, היה זה תרגיל שטוב לכל הורה לעשות, בכדי לברר עם עצמנו את המסרים שלנו לילדים- מה באמת עובר אליהם, ומה הכי חשוב. עוד לפני שהם נהיים כאלה גדולים ויודעים הכול.
כי כשהם גדלים, וזה כל הורה לנער/ה מתבגרים שומע ורואה, זה כבר מאוחר טיפה להגיד את הדברים החשובים באמת, וגם פחות אפקטיבי. מה שכבר נאמר ונחקק- קרה בשנים הראשונות של חייהם. אז מה נשאר לנו, הורים למתבגרים, להשתדל בחינוך שלהם?
לבני הנוער יש נטייה לדרמטיזציה של המציאות. להפוך כל זבוב לפיל, לראות את העולם בגוונים מוחלטים (ז'רגון ה"שחור- לבן", "הכול או כלום"), להכליל וקצת לרדד את המציאות. דווקא משום כך, אני מוצאת את עצמי מחפשת שפה אחרת שבה אדבר אליהם. אולי לא אצליח לשכנע, אבל זהו תפקידי כמבוגר האחראי. להגיד להם שיש משהו באמצע, להנביט בהם ראייה מורכבת של המציאות, וגם לרכך אותה. לגרום להם להאמין שהכול יכול להשתנות, ושהרגע הנוכחי הוא רק אחד מעוד אלפי רגעים שיבואו אחריו, ושיש תמיד מקום לתיקון, לאופטימיות ולשינוי. לדעת שאפשר להסתכל על עצמי ועל הסביבה ביותר מדרך אחת. להראות את העומק, הרוחב, ואת הגלגל המסתובב. הם אמנם כבר גדולים, אולם צעירים מדי בשביל לחיות את הפרספקטיבה. בשביל זה אנחנו שם.
ועוד משהו- על ההפחדה. אני משתדלת לא להשתמש בשפה ובטרמינולוגיה של הנוער עצמו, כאשר אני פונה אליהם. דווקא בגלל שאני רוצה להוביל אותם בדרך בטוחה, אל העתיד של עצמם. אני יודעת שעדיף ונכון יותר, לשדר להם אמונה בעצמם, להציע נקודות מבט נוספות, פרשנות קצת אחרת ויותר מקיפה. להעניק ביטחון, בהם ובעצמנו. לא לנבא להם שחורות ולא לאיים. הם אמורים לסלול את דרכם, ולהגיע לאן שיגיעו, בעזרת הכוחות הפנימיים שלהם ובעיקר בזכות האמונה שכבר נתנו בהם- בילדותם. רצוי מאוד לא לנסות להפחיד אותם, אלא להראות להם איך אפשר לראות טוב בכול. לא למהר לשפוט, ובוודאי שלא לכף חובה, כי את זה הם עושים לבדם. להראות להם שיש אמצע ומורכבות.
לא פעם אני נתקלת בחומרים או פרסומים שפונים לנוער, מציעים תכניות ומסגרות חינוכיות, ועל הדרך- מדברים בשפה ובשיטות שהוזכרו לעיל. הנימה העולה מהשיח הזה היא כזאת שכביכול יודעת "לחזות את העתיד" בוודאות גמורה- מי לדת ומי לחיי הפקרות. מי "יגמור" את המסלול ובאיזו רמת "דתיות". איזה נער או נערה ילכו בדרך ה' והטוב, ומי חלילה נידון לשמד.
השיח הזה מנסה להטיל אימה גם על ההורים- כיצד תשמרו על נפשות ילדיכם, ואיך תצליחו (אולי) להציל אותם מן החטא ומדרך הרע. לצערי, זה לפעמים עובד- כי זה מנצל את הפחדים שלנו כהורים, מפני חלילה אובדן הדרך של הילדים, ואף מבטיח פתרונות מיידים ומוחלטים. אולם, הוא יורד נמוך, על ידי כך שהוא מציע משוואה ומתכון קל ובטוח. למי שמאמין בכך, כמובן. כאדם מבוגר, אני לא מוכנה שיבטיחו לי הבטחות כאלו, כי אין מי שיכול באמת לחזות ולקיים במאה אחוזים. ואל הנוער, לא שווה לדבר בשפה הזאת. בעיקר בגלל שזו השפה שהם מבינים, אך לא בטוח שלקשור להם את העיניים זה מועיל.
כדי לגדל דור מבוגר ובטוח בעצמו, ובדרכו, אנחנו צריכים לדבר בשפה שבה אנחנו רוצים שהוא ילך בה- דרך חיים מלאים בתוכן, ביראת שמיים ובעשיית הטוב והישר. שפה חיובית, מעודדת, מורכבת ורחבה ככל האפשר. הם לעולם לא יהיו זהים לנו, ובטח שלא תעתיק של עצמנו, באותה מידה שאנחנו לא שכפלנו את הדור הקודם. נניח להם לפתח את העולם ואת אישיותם, בהתאם למציאות שבה הם גדלים ולפי כוחם. הם עוד ייצרו פה ניסים. ורק שלא ישכחו להתקשר לסבתא (ולאימא) לפני שבת.
חנוכה שמח!
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה.