לא אני לא יועצת שינה, ואין לי פתרונות קסם לדבר הזה. גידלנו 13 ילדים, כשעניין ההשכבה היה לרוב פרויקט שדרש סבלנות.
ערב. אנחנו כבר מותשים, צמאים לשעת שקט אחת שלנו, לפני שנקרוס גם אנחנו למיטה. לפעמים רוצים לאכול ארוחת ערב שנינו ביחד, לדבר קצת. לפעמים רוצים להספיק משהו בבית, כדי להתעורר לבוקר מסודר ורגוע. והפעוט לא רוצה לישון (ואם יש אחים, זה גורר אחריו קרנבל שלם).
באופן תאורטי מאוד התחברתי לעיקרון הטבעי של "נרדמים כשעייפים" בדיוק כמו שהגיוני בעיניי שאוכלים כשרעבים, ולא אוכלים כשלא רעבים. אז בעניין האוכל, עשיתי כברת דרך משמעותית מהדרך שבה אנחנו גדלנו (אם לא תאכל איך תגדל... פולניה תוצרת הארץ), ובאמת האמנתי שילד לא מרעיב את עצמו, ולא דאגתי. אם לא אכל עכשיו, יאכל אחר כך. לא סיפור. אבל בעניין השינה, מהר מאוד ראינו שלא נצליח לשמור על השפיות שלנו, אם נמשיך לזרום אתם בעניין שעת השינה. ידענו שלא משנה מה קורה בבתים אחרים, אנחנו באופן אישי, חייבים לעצמנו את השקט הזה בסוף היום.
כמובן שבחודשים הראשונים לחיי התינוק, אנחנו זורמים אתו, לומדים אותו, ולא מתפתים לאשליה שאפשר לייצר לו סדר יום, נותנים כבוד ומקום לתינוק ולשונות שלו מאחיו. אבל אחרי חצי שנה-שנה, כן הגיוני בעיני שסדר היום שלו ישתלב עם סדר היום של המשפחה. הוא לא חי על אי בודד.
אז ניסינו להשכיב את כולם בשעה סבירה. מה זה סבירה? שעה שעבור הילדים היא עונה להגדרת "ערב" (וכתולדה מכך שנאנו את שעון הקיץ...), אבל גם משאירה קצת "ערב" להורים שצמאים לאיזה שעה שקטה לעצמם.
והילדים שלי היו מפונקים בהשכבות (הרבה יותר מפונקים מהתאומים של בתי, שמצליחה באופן פלאי, פשוט לשים אותם במיטה, עם "שמיכי" ו"דובי" ולצאת מהחדר, והם מקשקשים ונרדמים. זה הם? זה היא? פשוט הצליח לה?). אצלנו, אבוש פשוט ישב ערב ערב, ליד העריסה, עם עיתון הגלובס הטרי, ונדנד אותם בסבלנות אין קץ, עד שנרדמו. ואם היה צורך, אני ישבתי עם ילדים אחרים בחדר אחר עד שנרדמו.
כל זה בתקווה שבתום הסיבוב הזה, עוד יישאר לנו כוח לעצמנו או לבית, ובדרך כלל נשאר. בדרך הזו, היה שקט בשעות הערב, ורק גלגלי העריסות נשחקו יתר על המידה (את הרצפה הצלחתי לשקם).
האחרון שלי, הפתיע אותי ממש, כשפשוט השכבתי אותו בלול ונרדם. בלי לבכות, ובלי שינדנדו אותו. ומאוחר יותר (מגיל שנתיים ועד היום, 11) הרגיש מתי הוא עייף ופרש למיטתו, ונרדם. ועד היום זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. איך ילד נכנס למיטה בלי שפקדו עליו ללכת למיטה?
אבל זה הילד הספציפי הזה. יש ילדים שהם עירניים וסקרנים, וממש מרותקים למה שקורה, ופוחדים להפסיד משהו, ולכן לא נרדמים. אז בעניין הזה, בהחלט משתדלים לעשות מינימום אקשן בשעות הערב. הם לא צריכים לשמוע אורחים שמדברים בסלון, ולא את הטלוויזיה דולקת. ובכלל, פחות אורות, ופחות עניין וגירויים.
בעניין העייפות, לפעמים צריך לעזור לילד להבין שהוא עייף והוא צריך להיות במיטה. לפעמים הם עוברים את השעה, ואז הם מתהפכים לגמרי, עצבניים ומתנהגים מוזר, ואז כבר עוד יותר קשה להם להירדם. בטח יש לזה איזה הסבר פיזיולוגי הורמונלי שלא התעמקתי בו, אבל אני חושבת שרוב האמהות מכירות את התופעה.
אז יש פה אינטרס דו צדדי. ההורים צריכים את הזמן לעצמם, והילדים, תודה לאל, זקוקים ליותר שעות שינה מאיתנו.
אולי תחילת השנה (מעון חדש, משפחתון חדש, פרידה) היא תקופה מאתגרת, שבה הילדים מבטאים לפעמים חוסר שקט בלילות, ואולי היצמדות להורים, כי גם הכניסה לשנת הלילה היא פרידה. אז אפשר לרפד להם את הפרידה, לעשות אותה רכה יותר, ואפשר לעבור את זה.
ומה קורה אם ילד מתעורר בלילה ורוצה להיכנס לחדר ההורים? אני לא נבהלת מזה שילד מתעורר בלילה ורוצה את חמימות ההורים. אולי קצת מתסכל לקום, אבל כבר הבנתי שהורות זה גם לקום בלילה. מאז שנולדה הבכורה, הפסקתי לצפות ליום שבו אשן לילה שלם. זה נראה לי מושג מופרך שמיותר לצפות לו.
בעצם יש פה שני דברים: הקושי להיפרד, שאותו אנחנו מרפדים בכמה שיותר חמימות לפני השינה, ותחושה שאני כאן גם כשהם ישנים. כאן קרוב, הדלת פתוחה וכו' (כולנו יודעים שהכי קשה להרדים כשההורים רוצים לצאת. הם מרגישים את זה) והצורך לספק להם שינה בריאה, וכמה שעות שקטות להורים.
הכל יכול להסתדר. כל בית ימצא את המתכון שלו, את המינונים והצרכים שלו, לערבים נעימים ורכים. לילה טוב!
אורנה דן, אם ל13, דולה ומנחת הורים.
להרשמה לחוגי ההורים הקרובים: 054-2656527, orniki@neto.net.il