חדשות כיפה

איך לבחור מקום לימודים לילד/ה?

הלבטים קשים. ההיצע מבלבל. כיצד נצא מזה? מה השיקולים הנכונים לבחירת ישיבה/אולפנא לילדים שלנו? הרב אלישע אבינר מסביר

סלולרי בבית הספר

סלולרי בבית הספר צילום: shutterstock

כבר נשפכו חביות שלמות של דיו על תיאור מסלול הייסורים שעובר על נערים/ות בתקופת הרישום לישיבות התיכוניות ולאולפנות. הם נרשמים לכמה מוסדות חינוך, נכשלים במבחני הקבלה ונאלצים להתמודד עם התשובות השליליות. מפח הנפש הוא גדול, אין תקווה באופק. ההורים נבוכים ובני הנוער מתוסכלים.

הקושי מתחיל בשלב מוקדם יותר: ההיצע הגדול של מוסדות החינוך מכניס את ההורים ואת התלמידים להתלבטות ולמבוכה. גם מי שמכריע לטובת מוסד בקרבת הבית, לא תמיד נחלץ מהספק, בגלל שיש אזורים מסוימים שבהם קיים ריכוז גדול של מוסדות חינוך שסמוכים אחד לשני. מרחב הבחירה הוא גדול וקיימות מספר רב של חלופות עד שלעיתים נוצר בלבול גמור, ובסופו של דבר שיקולים זרים משפיעים על ההכרעה הסופית.

נחזור על הראשונות: לשהייה בין כותלי מוסד חינוכי, יש שלוש מטרות מרכזיות: לימודית, "חינוכית", חברתית.

א. מטרה לימודית: בבית ספר – לומדים!! קונים יידע, יידע בקודש ויידע בחול. וכן רוכשים מיומנויות לימודיות שישמשו ככלים חיוניים לקניית יידע נוסף בהמשך החיים ולהרחבתו.     

ב. מטרה "חינוכית": בבית ספר – מקנים ערכים ומעצבים אישיוּת. אמנם המשבצות במערכת המיועדות לכך הן מועטות (כגון, שעות מחנך וכדו'), אבל ניתן לנצל כל את השיעורים להנחלת ערכים. המפגש עם דמות מחנכת תורמת לעיצוב אישיותם של התלמידים.

ג. מטרה חברתית: התלמידים שוהים כל היום בחברת חבריהם. בני נוער זקוקים לחברה, בית הספר מספק אותה! הם גם לומדים כיצד לתפקד ולהתנהג בחברה.

כל אחת משלושת המטרות היא חשובה וחיונית עבור בני הנוער.

א. "המטרה הלימודית". איננו זקוקים להוכחות לחשיבות רכישת החכמה. לפי חלק מגדולי ישראל, ה"צלם אלוקים" שבאדם הוא שכלו, ועליו לפתח אותו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. אדם שלא קונה חכמה ודעת נקרא "בוּר" כפי שנקראת שדה שלא נעבדה ("שדה בוּר"). את הפסוק "אדם לעמל יוּלד", פירשו חז"ל כמכוּון לעמל של השגת החכמה, ובמיוחד תלמוד תורה. כינוי נוסף למי שלא קנה תורה וחכמה הוא "עם הארץ". מסופר על הסבא מסלבודקא, מראשי תנועת המוסר שהיה נוזף בתלמידים שלא השקיעו בלימודים בישיבה: "אם לא תלמד תישאר עם הארץ!!!". להיות "עם הארץ" זו הקללה הנוראה ביותר. כך גם מסופר על הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שהיה אומר לבניו "אם לא תלמדו תורה, תהיו עמי ארצות", ונמנע מלומר "אם תלמדו תורה תהיו כמו גאון פלוני". מדוע? כיון שהוא סבר שהפחד מלהיות "עם הארץ" קודם לשאיפה להגיע לדרגת אחד מגאוני ארץ.

ב. "המטרה החינוכית". "אם אין יראה – אין חכמה". האדם איננו רק "חמור נושא ספרים" אלא גם יצור עִם עולם נפשי ורגשי עשיר. לפי גדולי ישראל אחדים, ה"צלם אלוקים" שבאדם, הוא בחירתו החופשית, רצונו החופשי. לא רק את החכמה מבקשים אלא גם רצון קדוש וטהור. "וטהר לבנו לעבדך באמת". תקופת גיל ההתבגרות היא תקופה של גיבוש זהות ועיצוב אישיות. הנערה או הנער נכנסים לחט"ב או לתיכון כאיברים אינטגראליים מהוריהם, ויוצאים בתום שנות הלימוד כיצורים עצמאיים, בעלי אישיות ייחודית. את התהליך הזה הם עוברים בין כותלי בית הספר. לכן, ההשקעה ה"חינוכית" בתלמידים כוללת גם השקעה בעיצוב אישיותם.

ג. "המטרה החברתית". האדם הוא "יצור מדיני", כלומר: יצור חברתי, כך לימדונו הקדמונים. זה נכון פי כמה וכמה בגיל ההתבגרות. אחד האיפיונים של גיל ההתבגרות הוא העברת כובד המשקל של התקשורת האנושית מהבית לחברים. בתקופה זו, החברה היא מצרך קיומי עבור הנער והנערה. לכן, איכות החברה שבה בני הנוער שוהים היא גורם מרכזי בהתפתחותם. בארה"ב התפרסמו מחקרים וספרים שטענו שיותר ממה שמשפיעים ההורים על המתבגרים, משפיעים עליהם חבריהם. אם מחקרים אלו נכונים, זה כמובן מאוד מדאיג, כיון שההורים אמורים להחזיק בשרביט החינוך ולא החברים. אולי מחקרים אלו משקפים את המצב של הנוער בארה"ב ולא של הנוער שלנו, שהשפעת הוריהם ניכרת עליהם. מכל מקום, ניתן ללמוד מכאן עד כמה החברה חשובה ומשפיעה בגיל ההתבגרות.

סדר עדיפויות. השגת כל שלושת המטרות הנ"ל חיונית להתפתחות הבריאה של המתבגר. לכן, האידיאל הוא למצוא מוסד חינוכי שעונה על שלוש המטרות, כלומר מוסד חינוכי שיש בו אווירה לימודית, אווירה "חינוכית" ואווירה חברתית.

אם הישיבה/תיכון/אולפנה נותנים מענה בכל שלושת התחומים, זהו אידיאלי, ואין כל מקום להתלבטות. אבל, מה עושים אם המענה הוא חלקי? איזה תחום מבין שלושת התחומים קודם? האם יש סדר קדימויות?

מפורסמת קביעתו של הראי"ה קוק זצ"ל ש"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (אגרות הראי"ה, איגרת קע). מטרת היא לעשות את התלמיד "טוב וישר". הרב קוק מסביר שאין האדם נעשה "טוב וישר" אלא מתוך אמונה בה' וקירבה אליו, מתוך "קריאה בשם ה'". וכיצד יחוּנך הילד לקרוא בשם ה'? משיב הרב, שלימוד תורה משריש באדם את הקריאה בשם ה', לכן לימוד תורה תפס מקום מרכזי כל כך בעם ישראל.

לעניננו, חשובה קביעתו של הרב שמטרת החינוך היא לעשות את התלמיד "טוב וישר". זה השיקול המרכזי שצריך להשפיע על בחירת מקום הלימודים. הדרך לטוב וליושר איננה זהה אצל כל הילדים. לכל ילד ונער, יש מסלול משלוֹ כיצד להגיע לטוב וליושר. אבל, זה מה שצריך לעניין את ההורים. יידע במקצועות החול, ואפילו בלימודי קודש, ניתן להשלים, ויעיד על כך רבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר והצליח להשלים את כל הפערים הלימודיים, אבל "טוב ויושר" קשה להשלים (אם כי יש ויש שהצליחו בגיל מבוגר לעצב מחדש את אישיותם).

הוי אומר: העיקר הוא האישיוּת, זה הבסיס שעליו נבנה הכל. חז"ל לימדונו, ש"יראת שמים" היא כמו המפתח של האוצר, היא כמו החומר המונע את התבואה מריקבון. האדם הוא אוצר בלוּם – ואין כל ספק שהחכמה והידע הם מן החשובים שבתוכו, אבל ללא יראת השמים, ללא "אישיוּת" מלאה טוב ויושר, ינוּצל האוצר בצורה לא ראויה ויתבזבז לריק, ואף תכולתו תרקב. אנחנו מייחלים שבנינו ובנותינו יתמלאו "טוב ויושר", ו"הטוב והיושר" שהם קנו יהיו להם מפתח לחיים, על עושרם ושלל צבעיהם.

חלוקת תפקידים. חשוב להזכיר שלכתחילה, קיימת חלוקת תפקידים בין הבית לבין בית הספר: תפקיד פיתוח אישיות מוטל על הבית, על ההורים, ומוסד הלימודים אחראי רק על התחום הלימודי. אבל, במצב הקיים, שבו נערות ונערים שוהים את רוב יומם במוסדות החינוך, עבר חלק מתחום פיתוח האישיות למוסדות החינוך. לכן, זה שיקול מרכזי בבחירת מקום הלימודים.

התחשבות ברצון הנער/ה. ומה עם רצון הנער/הנערה, האם להתחשב בו? הרי "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"?! התשובה היא שגם זה נכנס בשיקולים השונים של עיצוב האישיות. "מקום שלבו חפץ" מרפד את הנחיתה של התלמיד ב"מקום", מסייע לו להתאקלם באווירה החינוכית, להפנים מסרים חינוכיים ולפתח אישיות חיובית. "מקום שלבו חפץ" איננו שיקול אולטימטיבי, המכריע לבו, אלא הוא מצטרף לשיקולים נוספים על עיצוב האישיות. לאחרונה קראתי בשם אחד מגדולי ישראל, שהכלל "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" מחייב אצל מבוגרים ולא אצל צעירים וקטנים. אצל קטנים, יקבעו ההורים כשיקוליהם היחידים הם טובת הילד. ילד קטן איננו מסוגל לשקול את טובתו בבחירת מקום לימודים. ענינים טפלים, שוליים או חולפים עשויים להשפיע על העדפותיו, לכן אין להתחשב ב"חפץ לבו". אך מתעוררת השאלה: מיהו קטן ומיהו מבוגר? נער/נערה בסיום ה"יסודי" או בסיום חטיבת הביניים – יש מהם שהם עדיין "קטנים" ויש מהם שהם כבר "מבוגרים"! זהו אופיו של גיל ההתבגרות.

פנימייה או לא? קירבת המוסד לבית מול מוסד פנימייתי – מה משקלם? בעבר הקדשנו לנושא זה כמה מאמרים ולא נחזור עליהם. אבל, ברוח מה שנכתב לעיל, נזכיר שהשיקול גם בנושא זה הוא עיצוב האישיות. מה יתרום יותר לעיצוב האישיות של הנער/ה – הקרבה לבית, המגורים בבית (מחד – ההשפעה הברוכה של הבית, מאידך – סכנות הרחוב האורבות למי שמסיים לימודים לקראת ערב ועלול לגלוש אל הרחוב), או השהייה במוסד פנימייתי (המעניקה לנער מסגרת חברתית-חינוכית ביום ובלילה, אבל מרחיקה אותו מההשפעה הרצופה של הבית). כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין הבתים שווים. לכן, התשובה לשאלה זו היא אינדיווידואלית, היא תלויה באופי הבית ובאופי הנער, אבל השיקול המרכזי היא עיצוב אישיות הנער/ה.
 

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה, מייסד ויו"ר של לב אבות

המאמר לקוח מתוך אתר לב אבות

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר