לפעמים אני מוצאת את עצמי מפליגה במחשבתי לספסל בגינת משחקים דמיונית, לאווירה דמיונית ולשכנות דמיוניות. שם, על הספסל, אנחנו יושבות ומפטפטות על הא ועל דא, ואיכשהו זה תמיד מגיע לסיפורי לידה.
במחשבה הדמיונית גם אני מצטרפת בטבעיות לשיחה, ומספרת על הלידה המופלאה של הבת שלנו - איך קיבלנו טלפון, וכבר למחרת היא הייתה אצלנו. אני זורמת עם חברותיי בטבעיות לרגשות שהרגשתי ולסערה שהתחוללה, ולשמחה ולכאב ולפחד ולכמיהה, ואני לא נשמעת הזויה, לא באוזניי ולא באוזני חברותיי לאותו ספסל דמיוני. ואיכשהו סיפורי צירים ואפידורל דרים יחד עם סיפור הנסיעה המפתיעה והדילמה למי לספר ומתי ואיך המשפחה תגיב לכך שהנה, יש אוצר חדש שמצטרף והיא ממוצא אפריקאי. באותה שיחה דמיונית אני לא מיוחדת ולא גיבורה. אני בסך הכול אימא עם סיפור לידה משלה, ואם אני גיבורה אז כל האימהות בעולם הן כאלה ואף יותר.
בשעה אחת בצהריים הגענו לבית הילדים שאת שמו ומיקומו אסור לפרסם. הנסיעה עם תמר הייתה נעימה מאוד, וכבר בדרך הכנו את המשפחה הקרובה שמשהו טוב הולך לקרות היום. בחדר שבקומה השנייה נפגשנו עם מנהלת הבית ועם מטפלת שטיפלה בתינוקת הרכה.
הלב פעם במהירות בכל פעם שהדלת נפתחה, והנה נכנסה מטפלת עם תינוקת בידיה. תינוקת פצפונת עם ניצני תלתלים והיא בצבע מוקה מטריף. אספתי אותה אליי ושנינו הסתכלנו עליה, ואחרי הבקבוק אמרנו לה מי אנחנו מתוך הנחה שגם בגיל חודש היא מבינה.
בחלק מסיפורי אימוץ תשמעו שהפגישה הראשונה הייתה בבחינת קסם, שההורים הנרגשים הרגישו איך הילד הזה דווקא הוא משורש נשמתם וזה הקטן יועד להם ואיך הכול מתחבר עכשיו בהרמוניה מרגשת. אצלנו זה לא ככה, זה גם לא היה ככה עם יהונתן. אולי כי אנחנו מאוד מעשיים ומכווני משימות.
בכל אופן פגשנו תינוקת חמודה ככל התינוקות בגיל הזה, חיבקנו אותה וידענו שיש לנו חיים שלמים להתרגש ועכשיו צריך לחשוב תכל'ס.
ורשימת התכל'ס באותו יום חמסין הייתה ארוכה וכבדה: לבחור שם, להודיע למשפחות - וזה בעידן טרום וואטסאפ, להודיע בעבודה שאני לא באה לישיבת צוות ולא מביאה חומוס ויוצאת לחופשת לידה, להצטייד בציוד בסיסי לתינוקת ששוקלת כשלושה קילוגרמים, להכין את הבית וכמובן להכין את יהונתן ברבע השעה שתהיה לו בדרך הביתה מהמעון. וגם למצוא דרך להרגיע את הלב הדוהר ולאפס את המחשבות המשתוללות.
אוי, כמה הספסל הדמיוני הזה חסר לי לפעמים, סתם בשביל לפרוק.
בחסדי ה' קראנו לתינוקת המתוקה שחר, אולי בגלל שוקולד השחר, ואולי כי יש בשם הזה בשורה של אור והתחדשות, של משהו נפלא ומלא צבע שנכנס לחיינו בהתראה של יום.