זוג מקיבוץ בצפון, זוג מצפון תל אביב, זוג מבאר שבע, זוג חרדי מבני ברק וזוג מתנחלים נפגשו לא בהתחלה של בדיחה אלא במציאות. סדנת הכנה לאימוץ ילד ראשון, הנה אנחנו כאן. חיכינו לסדנה שלוש וחצי שנים, ובחודש אדר הגשום במשרד הישן של השירות למען הילד ביפו, התקבצו בבוקר אחד האנשים הכי שונים והכי רחוקים בתפיסות, דעות, אורחות חיים, לבוש, רקע- הכל! אבל בבסיס, הכי דומים שיש.
שישה מפגשים לפנינו ועכשיו אנחנו במפגש הראשון. זה מדהים איך במעגל הזה, אחרי סבב הכרות קצר ומבויש, הרגשתי שבכלל לא צריך מנחה לקבוצה. תנו לנו זמן וחדר ואנחנו לא נפסיק לדבר. נדבר על מה שעברנו, על החלום שהיה, נבכה את הכאב המשותף ונשחזר את המסע המייסר עד שהגענו הלום. גם הבעלים, אני בטוחה, יצליחו בשלב מסוים אחרי השתיקה המביכה למצוא שפה משותפת שקיימת רק כאן, רק עכשיו, רק עם האנשים האלה.
גל הקיבוצניקית טסה כבר שלוש פעמים לאוקראינה בשביל תרומת ביצית. היא הייתה ממשיכה אבל רוני בעלה אמר די. חוי ומשה מבני ברק נשואים כבר תשע שנים ובנו חיים מלאי תוכן ועשיה, אבל המחנק העיקש בגרון הביא אותם להירשם לאימוץ. ריקי ומשה מחכים להיות הורים מאז החתונה ואז הפלה ועוד הפלה וטיפול שנכשל ועוד אחד וגם עכשיו הם באמצע טיפול אבל החליטו לפני שנה במקביל להירשם לאימוץ כי הם צמאים להורות כל כך.
לא צריך הרבה משחקי פתיחה בשביל לשבור את הקרח. יש הרבה קרח ומחיצות בחוץ, אבל לא כאן! כאן הרצון הטבעי והבסיסי הספיק לעבור מכות וחבטות אבל הוא לא מוותר ומחפש דרך אחרת. כאן תהילה עם עם המטפחת, חוי עם הפאה, גל עם הגופיה וריקי עם התלתלים רוצות להיות אימהות ולא דוחות את האפשרות שהילד עליו הן חולמות לא יהיה עם הערך הגנטי שלהם. במעגל הזה, הזוגות עברו בית ספר ונכון להיום, במבחן המציאות, הכוחות והיכולות, הגיעו לתובנה שהדרך להיות משפחה יכולה להיות קצת שונה, עם פחות גנים ויותר סימני שאלה. יש שם איזה מנוע פנימי כזה של חלום שלא מוותר ומוכן לאתגרים. בשבוע הבא, כולם צריכים להביא למפגש תמונת ילדות.