היה זה יום ראשון בשבוע שהפך להיות בלתי נשכח. באותו היום נסעתי כהרגלי ללימודים בתל אביב. שיעור ועוד שיעור, סנדוויץ' ופטפוטים עם נעמי חברתי לקורס. בהפסקה הגדולה התקשרתי לאסף לשאול מה נשמע עם הגרון הכואב שבגללו נשאר היום בבית. סדנה שסיימתי איתה היום הייתה מעניינת במיוחד.
באמצע ההתנסות של תופעת ההתנגדות בקבוצה, קיבלתי שיחה ממספר חסום. לא עניתי, אני באמצע ומי כבר יכול לחפש אותי? כעבור כ 10 דקות שיחה מאסף. לא עניתי, דיברנו לפני חצי שעה בהפסקה. מיד עוד שיחה מאסף וזה כבר סימן.
לחשתי לנעמי ''זה כנראה חשוב אני יוצאת לדקה'' . וזה מדהים איך הרגעים האלה הפשוטים וכביכול האפורים יכולים בין רגע להפוך למשהו גדול ועצום. אבל את זה יודעים רק אחרי. "אסף מה קורה? אני באמצע... הכל בסדר?'' הקול של אסף היה אותו הקול אבל היה שם משהו חדש, מן התרגשות רצינית כזו שטרם הכרתי ''תהילה, כדאי לך לשבת''. מה לשבת?! אין פה כיסאות במסדרונות אפילו. זה נכון? זהו הגיע הזמן, נכון? ''אסף מה קורה? זה הטלפון נכון?'' רגע לפני שהוא ענה, פתחתי את הדלת של הכיתה וקראתי בשאגה לנעמי, שתהיה איתי למקרה שאתעלף. מצאנו לנו איזו פינה בכיתה ריקה והנה זה בא: ''תהילה, תמר התקשרה לפני כמה דקות''. ממספר חסום כמובן... במבט לאחור מזל שאסף הוא זה שקיבל את השיחה.
''את איתי?'' אתך, בטח אתך, עד סוף העולם ובחזרה! ''זה בן והוא בן חמישה חודשים והוא חמוד מאוד והוא בצבע מוקה ויש לו עיניים מלוכסנות והוא נמצא בבית ילדים כמעט מאז שהוא נולד''. זה בן והוא קטן פצפון! וואו, אני לא מאמינה, מזל שנעמי הביאה לי כוס מים קרים. ''תהילה, תמר מחכה לנו הערב במשרד שלה לספר לנו יותר פרטים''. איזון ממני והלאה, ראשי מסתחרר בקצב לא ברור ולבי מחפש גבולות חדשים.
בניגוד למצופה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחזור לכיתה ולהמשיך לסכם במשך 5 דקות במהלכן ניסיתי לחזור לאיזון כלשהו. תוך חצי שעה כבר מצאתי את עצמי באוטובוס חזרה לירושלים קוראת את פרק שירה ושולפת חלומות מודחקים.