בשנים האחרונות אנחנו נחשפים ליותר ויותר ילדים (ומבוגרים) בעלי רגישויות שונות למזון.
נדרשת תשומת לב ורגישות של הסביבה לכולם. אולם, אצל ילדים זה הרבה יותר מורכב.
מלבד תקופה קצרה של רגישות למוצרי חלב, עד היום לאף אחד מילדיי לא נתגלתה אלרגיה או רגישות לשום סוג של מזון.
עם זאת כמעט לכל אחד מילדיי יש בכיתה או בסביבה ילד עם רגישות לסוג כזה או אחר של מזון.
בכיתה של הבכורה שלי יש ילד עם רגישות מסכנת חיים לאגוזים, בוטנים וביצים.
בגן של השלישית יש ילד עם רגישות מסכנת חיים לחלב ומוצריו ולבוטנים.
בכל יום אנחנו מקפידים להכין עבור כל ילדה את הכריך המתאים, כך למעשה במו ידינו כולנו שומרים על חייהם. התמודדות ארוכת שנים זו לימדה אותנו למצוא תחליפים ופתרונות אך זה לא אומר שאנחנו שאננים, מדובר על סכנת חיים. לקחנו את הלימון ועשינו ממנו לימונדה. זכינו ללמד את הילדים ערכים חשובים: סובלנות, התחשבות ולקיחת אחריות. ילדים צעירים שמודעים ,שדואגים, שאכפת להם! זה אפילו מרגש. במיוחד כשמדובר בפיתויים גדולים כמו ממתקים.
לצד כל זה נמצאים בין ילדיי גם ילדים עם רגישויות אחרות, שאין בהם סיכון חיים.
יש ברגישויות אלו הרבה כאב, כאב בטן קשה ביותר ולטווח הארוך מדובר על סכנות בריאותיות ממשיות.
אצל כל אחת מבנותיי יש ילדה עם צליאק. רגישות לגלוטן.
הילדים הצליאקים נדרשים לתעצומות נפש אדירות אל מול השפע המתוק והפריך שנמצא מולם בכל אירוע. אין סכנת חיים מיידית ולכן אין אליהם את תשומת הלב הדרושה כל כך. והיא נדרשת. בכל מסיבה בבית, בגן או בכיתה. במפגשים בתנועת הנוער, בטיולים ובמפגשים המשפחתיים.
בחג הפורים העברנו כמויות אדירות של חטיפים מתוקים ומלוחים, כמה תשומת לב הקדשנו לכל הרגישים שסביבנו? כמה דאגנו לאותם ילדים שאינם בסכנת חיים מידית?
זה לא תמיד פשוט אבל מניסיון זה גם ממש לא קשה. כשהבת שלי חוגגת יומולדת, כל הכיבוד ללא גלוטן. העוגה ללא גלוטן. יש פלאפל ללא גלוטן, יש פיצה, יש כמעט הכול. צריך רק להקדיש מחשבה ולהעניק את תשומת הלב הראויה.
כמה פעמים קרה לנו כהורים שהילד ביקש דבר מה ולא הצלחנו שלא לתת לו כי הוא ניג'ז נורא, כי הוא בכה, כי הוא מאוד מאוד רצה. אפילו שידענו שזה רע לו.
כמה פעמים העלמנו עין כאשר הילד עשה משהו שאסור, הוציא משחק אחרי שאמרנו לו לא, לקח סוכריה אחרי שאמרנו לו שאסור.
אני מתקשה לדמיין התמודדות מול ילד שיש כל כך הרבה מאכלים שאסור לתת לו. ילד שאתמול אכל כמו כולם והיום הוא עובר לתזונה אחרת, שדורשת השגחה והקפדה.
כהורים, אנחנו שולחים ילד לאירוע חברתי ותוהים: האם יהיה לו טוב? הוא ירגיש שייך, בטוח?
אצל ילדים בעלי רגישויות מצטרף נושא המזון: האם דאגו לילד שלי? זכרו אותו? איך הוא יתמודד? לרוב הוא יגיע מצויד מראש עם שקית שיש בה פרוסת עוגה וחטיף עבורו.
אולי נוכל לקחת מאותם ילדים שיעור על דחיית סיפוקים, לשים לב במה אנחנו מזינים את עצמנו.
אולי נלמד לראות את האחר ונמנע ממנו קושי.
כשתרבות השפע של המתוקים רק עולה ומחמירה זה בדיוק הזמן לאיזה תמרור עצור אדום בוהק.
פחות מהכול ורק הרבה יותר תשומת לב.
שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.