כל המתח מתרכז בשבועות האחרונים של ההריון. המתח הנפשי עולה, החששות מהלידה מתגברים: איך תהיה הלידה? דומה לאלה שקדמו לה? שונה? מתי זה יתפוס אותך? ביום? בלילה? בשבת? איך יסתדרו בבית, מי ישמור על הקטנים, ואיך יהיה...
לפעמים המחשבות האלה מדירות שינה מעינייך, או שסתם קמת לשירותים ולא הצלחת להירדם שוב.
פעילות יומיומית דורשת עכשיו יותר מאמץ, ואם יש צעצועים על הרצפה, הם כנראה נשארים שם (וטוב שכך, הגב שלך יותר חשוב).
אם זה לא ההיריון הראשון שלך, כבר פחות מכרכרים סביבך במשפט "אל תתכופפי" ו" אני אעשה במקומך" מי יכול להבין כמה כל פעולה מעייפת? ואת לא רוצה להיות זו שמתלוננת כל הזמן, אז את שומרת את זה למצבים הקשים יותר.
את יודעת שאסור להרים דברים כבדים, אבל מה לעשות, כשאת רוצה לקחת את ה"גדול" (בן שנתיים?) מהמעון, והוא מעדיף להסתכל על צמחים במקום להיכנס לאוטו? מרימה לאוטו או לא מרימה?
הכל גוזל ממך יותר כוחות ואין מנוס מהתובנה המתבקשת:
אף אחד לא ינחש אותך, אף אחד לא יקרא את מחשבותייך.
תעשי טובה קודם כל לעצמך, אבל מתוך כך גם לשאר בני הבית:
שימי את עצמך במרכז לתקופה הזאת.
אף אחד לא יעשה זאת במקומך.
איך עושים זאת?
קודם כל, חשוב שתגדירי לעצמך מה הצרכים שלך, ומה הגבולות שלך.
זה אולי יכול לעלות במחשבות שלך תוך כדי המירוץ היומיומי והדיאלוגים עם בני הבית, אבל עדיף שתשבי עם עצמך יום אחד בשקט. לא, לא בבית כשאת כל רגע רצה "רק להעביר כביסה למייבש" או "רק לאסוף כמה דברים שעושים בלגן בעיניים", אלא בבית קפה או במקום אחר, שנותן לך שקט, ואפשרות לחשוב מחוץ למירוץ המטורף של החיים.
תגדירי לעצמך מה הגבולות שלך: מנוחת צהריים? פעולות נוספות שעד כה היו בתחום אחריותך ועכשיו קשה לך יותר לבצע, ואת רוצה שיעברו לידיים אחרות?
כאשר לך הדברים יהיו ברורים, כבר עשית צעד ראשון.
אבל זה לא הסוף, זו ממש רק ההקדמה.
כי גם בהמשך, זו את שצריכה לדאוג ליישום ההחלטות האלה.
את ההגדרות שלך, כמובן, את צריכה להגיד בקול, ולהתכוון לזה. אם מנוחת הצהריים חשובה לך, תקיימי אותה גם אם לא סיימת מה שתכננת לעשות (עבודה תמיד תהיה, לא חידשתי לך כלום).
תנסי לקחת את הסיכון שהבית שלך לא יהיה מתוקתק, אבל תדעי שזה כדי שאת לא תהיי מחוסלת (וממורמרת, ותני לשאר בני הבית לעשות (או לא לעשות) את הדברים בדרכם.
מתוך הכרה כנה בצרכים שלך, ורק אחרי שאת תרחשי כבוד לצרכים האלה, גם אחרים יכירו בהם ויכבדו אותם.
כן, מסתבר שכך זה עובד, ולא ההיפך.
לפעמים נראה לנו שככל שניקח על עצמנו עוד ועוד מטלות, הסובבים אותנו יעריכו אותנו יותר. אבל לרוב, מה לעשות, זה לא קורה. ילדים, מאוד נוח להם שאת עושה הכל, בודדים יגידו "עזבי, אמא, אני אעשה".
כך שזה בתחום אחריותך.
קחי אויר, קחי כמה צעדים אחורה. הגיע הזמן להוריד הילוך.
את בשליש הכבד של ההיריון.
אל תשכחי, שגם כשאת לא עושה כלום, את עושה משהו. תינוק עגלגל מתפתח לך בתוך הבטן, וזה דורש המון אנרגיה.
כשאין לנו כח ומשאבים לעשות הכל, אנחנו חייבים להפריד בין עיקר לתפל.
שבי לך בשקט שלך, עם מוסיקה נעימה האהובה עליך, ותתחברי לאישה הנעימה והאוהבת שבתוכך, לאמא המכילה והשמחה. חיוך אמיתי שלך, הוא מתנה גדולה לבני הבית.
ועכשיו האתגר הוא לעבור את ההיריון ואת הלידה המתקרבת, ברגיעה יחסית.
אורנה דן היא דולה תומכת לידה ומשפחה