הפעם הראשונה והטראומטית בה נקראנו "הורים"

היום אנו חוגגים 10 שנים להולדת בתנו הבכורה. 10 שנים של הורות. והכינוי הכי מדויק בעיניי לשינוי הזה, של מעבר מזוגיות להורות הוא - "בלתי הפיך".

חדשות כיפה שירי רימון 23/05/18 11:26 ט בסיון התשעח

הפעם הראשונה והטראומטית בה נקראנו "הורים"
צילום: שאטרסטוק

היום אנו חוגגים 10 שנים להולדת בתנו הבכורה.  10 שנים של הורות.

הכינוי הכי מדויק בעיני לשינוי הזה, של מעבר מזוגיות להורות הוא "בלתי הפיך". הרי איך שלא נסובב את זה, לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו בטרם נולד לנו ילדנו הראשון.

הפעם הראשונה שפנו אליי כ"אימא של" ואלינו כ"הורים של" - הייתה טראומטית.

אחות נחמדה שאינה ילידת הארץ הגיעה לחדר בו שהיתי מיד אחרי הלידה, וביקשה להישאר רק עם ההורים. בנימוס היא פנתה להוריי שלי ובקשה מהם לצאת. הם יוצאים ואנחנו נשארים,  אז הבנו לראשונה שאנחנו ההורים. וואו.

9 חודשי הריון, בדיקות, קניות קריאת מאמרים ואני עדיין הייתי המומה מהתואר החדש שלי, שלנו.

אין דרך להתכונן לזה באמת.

אלא שאז, בעברית משובשת האחות עדכנה ש: "היא הגיעה אלינו ברגעים האחרונים".

כאן היא שמה נקודה. ורק אז המשיכה: "היא נראית יותר טוב".

ואני שכבר לא שמעתי היטב את ההמשך, לא הבנתי מה קרה. למה רגעים אחרונים? מה קרה לה??? התינוקת שלי? ולאן בדיוק זה: "אלינו"? לאן היא הגיעה?

ההורים שלי שהיו מאחורי הדלת נכנסו כי גם הם שמעו בעיקר את תחילת המשפט...

אחרי מס' דקות שהרגישו לי כמו נצח, התבררו הפרטים.

היא הגיעה אלינו, הכוונה הייתה שהיא הגיעה לטיפול נמרץ ילודים - לפגייה.

היא בסדר גמור, אבל כיוון שמעט הכחילה נדרשת השגחה. "עכשיו, היא כבר נראית יותר טוב".

מאז אגב, הילדים קיבלו ליווי צמוד של אבא שלהם, מחדר הלידה עד לתינוקייה.

באותה תקופה לא דובר כלל נושא "אפס הפרדה" וזה היה אינסטינקט שלנו.

כהורים טריים לא הבנו עד הסוף את העניין הזה שהתינוקת נלקחת אחרי הלידה ועוברת דברים כשהיא ללא הורה צמוד. זה הנוהל וככה זה כולם. לוקח זמן להבין שלא הכל הגיוני. גם אם זה נוהל שיגרתי.

בום- אנחנו הורים.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בעודי אמא בסך הכל בת שעה, זה את גודל האחריות ועוצמת האהבה שלנו לילדנו, ללא תנאים.

הבנתי גם שהאינסטינקט האימהי הוא חזק ומשמעותי יותר מכל נוהל.

למדתי שאם לא נשאל ונברר לעומק עבורה, אם לא נתעקש על זכויותיה, אם לא נגדיל ראש בשבילה, לא יהיה מי שכן יעשה זאת. זה אנחנו והיא.

ואני ממשיכה ללמוד, אם פעם רציתי כמה שיותר ילדים היום אני מבינה כמה אני רוצה יותר- עם כל ילד. לתת לו יותר, להיות אתו יותר, קשובה יותר. סבלנית יותר, מכילה יותר. יותר מהכל.

אני מנסה לחשוב עם עצמי ולסכם 10 שנות הורות ראשונות. מביטה אחורה ומתרפקת,

מודה שהעייפות מעט מפרקת.

נזכרת בכל הלילות ללא שינה, בכל הציוצים האלה מהעריסה הצמודה, היא ערה אני ערה, היא ישנה אני גם ערה, לוודא שהיא נושמת, שחום גופה נעים, שלא תתעורר ותחשוב שהיא לבדה.

בכל הפעמים שהתלבטנו אם צריך רופא או לא, שלא נצא סתם היסטריים ונטרטר את הילדה אבל גם שלא נהיה חסרי אחריות, ואיך בכלל מחליטים?

אני נזכרת בטעימות הראשונות - לחלוטין מעדיפה מתוק! ובשן הראשונה.

כל הגמילות, מהנקה, מבקבוק, מטיטול ממוצץ, ואולי זה מוקדם לה?

כל השאלות שנשאלו באוויר ופשוט ענינו עליהן לעצמנו כי ככה הרגשנו שנכון לה ולנו.

המצפון על הבאת אחות קטנה כשהיא בעצמה עוד קטנטונת.

כל הראשוניות הזאת שיש בה כל כך הרבה תום, המון קסם, אהבה אין סופית, תחושת בטן ותחושת לב שככה צריך.

והכל נראה כאילו היה אתמול וכמה עברנו מאז ועדיין כמה הכל טרי לנו בלב. ומרגיש שרק עכשיו נולדה.

ועכשיו, עכשיו הכל עשר. ושנזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה.

 

לכל הטורים של שירי, היכנסו!