נרגשים ומתוחים עמדנו בכניסה לבניין רב קומות ברחוב כנפי נשרים בירושלים. דפיקות לב הפרו את הדממה הרגילה של המעלית. השירות למען הילד, הגענו! צלצול בפעמון, שלום לשומר והנה מסדרון של משרדים וחדר אחד גדול מאובזר במשחקים. פה הכל קורה? נילי, פקידת סעד לחוק אימוץ קיבלה אותנו בחדרה וכצפוי שאלה אותנו שאלות של הכרות. איפה נולדנו, איך גדלנו, מה למדנו , מה מביא אותנו להחלטה ומה אנחנו מצפים שיקרה. נילי הסבירה שאימוץ בישראל הוא תהליך ארוך בעיקר בגלל זמן ההמתנה לתינוק שבמונחים של אימוץ זה ילד עד גיל שנתיים. בשנים אחרונות בגלל מערכות תמיכה לאימהות חד הוריות ומשפחות מורחבות תומכות, מעט מאוד תינוקות בריאים נמסרים לאימוץ.
כבר בפגישה ראשונה, נילי דאגה שנבין שאם בהורות חשקה נפשנו, נצטרך לעשות כמה החלטות ואולי אף וויתורים כואבים בדרך. אני מצידי רציתי לשפוך את לבי ולספר לה מה עברנו ואיך סבלנו וכמה כאב קדם לבואנו לכאן. מהר גילינו שאין לזה מקום בשיחות עם נילי. השירות, היא הבהירה בהיגיון, הוא למען הילד ולא למען ההורה המיועד.
יצאנו מהשיחה קצת מבולבלים, קצת נרגשים והרבה מאמינים שמשהו חדש התחיל. יצאנו נחושים להתחיל את צעדנו במסע האימוץ. רק צריך לקחת אוויר , לחצות את הכביש ולהתנחם בעוגת מוס של אנג'ל. הדרך תהיה ארוכה, אולי שנים ואולי לא נחבוק תינוק שזה עתה נולד ואולי הוא כלל לא יהיה דומה לנו ואולי יהיו לו קשיים אבל המסע הזה התחיל ואני הרגשתי שאי אפשר לצעוד בו לבד. נסענו לכותל. לא זוכרת מתי בכיתי בתפילה אבל בפעם הזו בכיתי. ה' בבקשה תהיה אתנו, לא נוכל לעשות את זה בלעדיך! בכיתי כמו ילדה קטנה שרוצה שאבא שלה יבוא אתה למבחן ויענה במקומה על השאלות הקשות.
שלושה שותפים באדם, אולי באימוץ יש יותר שותפים ואולי הכל מורכב יותר אבל המשפט שאבא שלי אמר לנו כששמע שהתחלנו הליך של אימוץ, הפך את הדברים לפשוטים מאוד ''כל ילד שתביאו יהיה הנכד שלי''.