אנחנו בפתחו של חודש כסלו, החודש בו נחוג את חג החנוכה- חג שאינו מן התורה.
חג שיש בו הרבה חיבור לכוח הנשי. גם מבחינת החיוב בהדלקה, גם מבחינת ההשתתפות בנס וכמובן שגם בבחינת ״אמא מלבבת לביבות״.
אני דווקא רוצה לספר לכם על החג הקודם. הרבה פוסטים ועניין עלו סביב שמחת תורה, בהקשר הנשי. נשים כתבו כיצד הן חוגגות את החג הזה, איך הן מתחברות אליו, או לא, איך הן רוקדות עם ספרי תורה, קוראות בתורה, או לא, וכל דבר אחר.
לקראת סוף חג הסוכות תהיתי ביני לביני מה דעתי על החיבור שלי לחג הזה, לשמחת תורה.
בכל זאת חג עם טעם של באסה, נפרדים מהסוכה, נכנסים לשגרה של אחרי תשרי, ומקבלים לסיום יום אחד של חג עם קונספט לא הכי ברור, משהו בין פורים לכפורים, בין סוף להתחלה ובין דברים לבראשית.
יום בו חוגגים תורה על הצד הרוחני והגשמי, בקריאה ובריקוד, יום בו מתפללים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, גם את הטופי משיני הילדים ואת קיבתם משקיות שלימות של צבע מאכל.
אז איפה אני בכל המעגלים הללו? מה החיבור להבנתי בין נשים לתורת ישראל? האם חסר לי שם משהו? האם ביני לבין התורה קיימת מחיצה? האם אני מחוברת לחג הזה או רק מתגעגעת לקיגל שהיה בו בילדותי? והאם אני קוראת בתורה או קוראת בקפה?
קראתי את דבריהן של נשים שונות שאת רובן אפילו איני מכירה. באמת שהקשבתי למילותיהן ולרצונן ובעיקר ללב שלהן, אבל את הרצון והלב שלי ביחס לחג הזה- לא מצאתי. אז בניתי על זה שאני אזרום ואגלה בחג עצמו איפה זה פוגש אותי. בסוף זה פגש אותי בחדר לידה על מדי ב׳. ודווקא שם התחלתי להבין מה החיבור של הנשים לתורה.
זה התחיל לפנות בוקר, ההבנה שאת היום הזה לא אחגוג באופן הקונבנציונלי.
כבר אז הייתי צריכה להריץ במוחי את כל הנשים האחרות שיכולות ללוות את ילדי ביום זה. ואלו לא היו לא שרה, לא רחל, לא אסתר ולא יעל. אלא נשים בנות ימינו.
בלי טלפונים, בלי ווטסאפים ובלי שום דרך תקשורת אחרת. הייתי צריכה שילדי יעברו (ובהקדם) לידיים טובות לפחות עד צאת היום הקדוש. בזכות ילדי הגדולים יכולתי להשאיר את הקטנות עם כמה אינסטרומנטים ולתת הוראות מדויקות להפעלה (ייאמר לשבחם שב״ה עמדו במשימה המאתגרת).
בכניסה לחדר הלידה פגשתי את האשה שתיילד אותי, והיא היתה כזו שליחה נאמנה שפשוט הביאה עימה את כל האור של התורה שיכול להכיל החג הזה.
כל חדר הלידה היה מלא בנשים, נשים יולדות, נשים מיילדות, נשים שעשו מעשים קטנים גדולים ורק עודדו, תמכו, בדקו, דאגו לנו לגביע ויין לקידוש, למשהו לאכול אחרי הלידה כדי לשבור את התענית בה היינו מצויים (כיפורים כבר אמרנו?), שדאגו לי, לנו.
ובכלל בכל המהלך המדהים הזה, לפני ואחרי, פגשתי בנשים שליוו אותי ועזרו לי לאסוף את עצמי לאחר הלידה, מה שלוקח יותר מיום או יומיים. פגשתי עשרות נשים שמסרו גופן חודשים ושבועות וימים ודקות רק כדי להביא עוד נשמה יהודית לעולם.
כמובן שילדי טופלו באותו היום כמו מלכים! ולא רק באותו היום.
מהרגע בו פשטה השמועה נשים עזרו עם הילדים ועם האוכל ועם הבית ועם כל מה שאשה יכולה לפתח דאגות לגביו בזמן שהיא קרויה ״יולדת״. וכנראה שלא סתם נולדה לנו... בת. כי הרי נשים הן אלו שמחוברות באופן הטבעי ביותר לשמחתה של תורה.
והנה לכם כל התורה על רגל אחת.
ריבי היא אמא לשמונה, מנחת ימימה, פלייבקיסטית ומעבירת סדנאות ״בזכות נשים צחקניות״