המחשב שלי החליט לעשות 'שאט דאון' כשהייתי באמצע לכתוב את הטור של השבוע, לפני שהספקתי לשמור אותו. כשעלו קבצי השחזור איכשהו, בעוונותיי, הצלחתי למחוק את כולם אבל האיש שלי, שהתברך בכישורים רבים, הצליח בכל זאת להחיות אותם.
'כל הכבוד' אמרתי לו כשהוא החזיר לי את המחשב עם הקובץ פתוח, "איך עשית את זה?"
כולנו מכירים את צמד המילים האלה, 'כל הכבוד'. בכל מה שקשור לדברים טובים שהילדים שלנו עושים, הפך צמד המילים הזה כל כך שיגרתי שראוי לברר מה עומד מאחוריו והאם הוא באמת משרת אותנו ואת הילדים?
מתי נפנה את צמד המילים 'כל הכבוד' כלפי חברים שלנו או כלפי כל אדם מבוגר? לא לעתים קרובות. 'כל הכבוד' נגיד למישהו שעשה משהו לא צפוי עבורנו, עבור מישהו אחר או עבור החברה. אז מה קורה אצלנו כשזה מגיע לילדים שלנו?
ניקח דוגמה: הסלון היה מבולגן, ביקשנו מהילד לסדר את המשחקים שלו והוא סידר אותם. מה הוא מבין אם משבחים אותו ב'כל הכבוד'? הוא מבין שמה שהוא עשה היה קשה ולא ברור מאליו, או שלא ציפינו שהוא באמת יעשה את מה שביקשנו והוא הפתיע אותנו לטובה. האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לו? אם המשחקים של הילד פזורים בסלון הכי טבעי בעולם שהוא יסדר אותם. ברור שהוא יכול ומסוגל לפעולה הזאת, בדיוק כמו שהוא יכול ומסוגל לפזר אותם לכל עבר, והיכן שברור, לא שייך להגיב ב'כל הכבוד'.
דוגמה אחרת: אנחנו קולטים את התינוק שלנו בן השנה שלמד כבר לעמוד בכוחות עצמו, בלי לאחוז במשהו, מנתק רגל מהרצפה ועושה את הצעד הראשון שלו. אנחנו נרגשים כל כך, רצים לחבק אותו וברוב שמחה וגאווה אומרים 'כל הכבוד', 'וואו', 'איזה יופי'. במקרה הזה יש בסיס אותנטי ל'כל הכבוד'. הוא נובע מההפתעה, מהרגע הזה שתפס אותנו פתאום ומילא אותנו. בפעם הבאה שהילד יעשה צעד כבר לא נתרגש ונתפעל כל כך כמו בפעם הראשונה.
השימוש ב'כל הכבוד' נובע מתוך הנחה שהושרשה בנו, שצריך לעודד ילדים ע"י חיזוקים, ואם חיזוקים אז אנחנו הולכים על הכי לארג' שיש - כל הכבוד !!! זה נשמע הגיוני אבל בפועל, הילדים, גם בעניין הזה, דומים לנו, המבוגרים. כשהם מקבלים מחווה כמו 'כל הכבוד' הם מרגישים שהם עשו משהו מפתיע, לא צפוי, לא מצופה, ואם כך, הרי לא השגנו את המטרה שלנו. גם אם נראה לפעמים שהחיזוקים עובדים ומניעים לתוצאות, הם עלולים ליצור תלות אצל הילד, כך שבמידה והוא לא יקבל אותם, הוא לא יהיה מוכן לשתף פעולה עם מה שנדרש לעשות. גם אז לא השגנו את המטרה.
בעצם כל 'חיזוק' שאנחנו נותנים, לכל אדם, נובע מתוך הנחה שמי שעומד לפנינו הוא חלש. הרי את מי צריך לחזק אם לא את החלשים? והילדים שלנו הם חזקים ויכולים ומסוגלים.
אז לא לתת חיזוקים לילדים? לא לעודד אותם??? אבל כל אחד זקוק לעידוד.
נכון. כולנו זקוקים לעידוד. העידוד (מהמילה עוד), מתרחש מעצמו כשעושים את הדבר הנכון, הרצוי. כשהילד מרגיש את עצמו חלק מהבית, חלק מהעשייה, חלק מהצוות, הוא מעוּדד באופן הפשוט ביותר להמשיך בדרך הזאת. העידוד הכי יעיל שילד יכול לקבל הוא לחוש משמעות במעשיו. כשאנחנו מחלקים 'חיזוקים' אנחנו משאירים את הילד למטה. אם יש לנו אמון בילד שהוא יכול, לא נצטרך לדאוג לחזק אותו כל הזמן, ושיתוף הפעולה יבוא כחלק מהצורך הטבעי שלו.
לכל הטורים של שרון-רחל, היכנסו!
שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.