חדשות כיפה

לא תאמינו הורים: גיל ההתבגרות הוא גיל נהדר

הורים, מפחדים מגיל ההתבגרות? התעודדו! עם ציפיות חיוביות, פרשנות חדשה ואמונה בילד, תגלו שהילד שלכם בכלל במיטבו דווקא בגיל הזה. ויש גם עצות להתמודדות מעשית

גיל ההתבגרות

צילום: shutterstock

דלתות נטרקות? פרצופים מזרי אימה? שתיקות או צרחות? אלו חלק מהתסמינים שאנחנו מפחדים מהם. בגיל שנתיים או שלוש כשהילד רק מתחיל בהתנהגות חדשה – כבר אז אנחנו מדמיינים אותו בעוד 10 שנים. 

כולנו שמענו על "נבואה שמגשימה את עצמה" ולצערי, כולנו שטופי ציפיות לגבי מה שאמור לקרות בכל גיל. שמעתי כבר אמהות טריות מדקלמות על הצפוי להן ב "גיל שנתיים האיום", "גיל ה'לא'" "גיל התבגרות מוקדם" ובשיא הפחד- "גיל ההתבגרות האמיתי". אבל אולי אנחנו טועים? אולי הילד המהמם שלנו בכלל מגיב לציפיות החברתיות המוקדמות והמוטעות שלנו, כחיים בחברה המערבית?

ואם כך-  אפשר להפוך את המצב? להשתמש באותו "טריק"?! לנבא שהכל יהיה טוב ושהנערים והנערות הם כאלו מדהימים שהגיל הזה יהיה מתאים לשם שלו: גיל שניכרים בו סימני הבגרות, שבו עוזבים את גיל הילדות ומתחילים להשתמש בכל הכלים והכשרונות, הידע והיכולות בכדי לתרום לחברה כבוגר. אם נשווה את ההתנהגויות בגיל זה בחברה המערבית מול החברה הלא מערבית, אני בטוחה שנופתע. נגלה שבגיל כזה הם עורכים את טקסי ההתבגרות כדי להפוך לחלק מעולם המבוגרים ולקבל עליהם את חובות הקבוצה, ובהתלהבות (אני משערת שכולנו מרימים גבה) הם מצפים להצטרף ולתרום ולהשקיע למען וכמו כולם.

אני אמא כבר 16 שנים ומורה כבר 14 שנים, רובן בתיכון. נתקלתי בתלמידים מכל הסוגים (למדנים ובליינים, בוגרים , ילדותיים ועוד) ובכולם ראיתי תכונות משותפות: 

כשנער/ה מקבלים יחס מכבד ואוהב, יחס שרואה בו את הטוב, הוא מגיב באותו המטבע . 

תלמיד שמראה צד לא ראוי בהתנהגותו  והמורה בכל זאת מתייחס אליו כאדם מדהים, ראוי ליחס מכבד ורואה את הרע כמעידה חד פעמית (שאולי יש להגיב אליה) שלא מתאימה לאותו נער, התלמיד ישנה את התנהגותו וירצה להיות ראוי ליחס שניתן לו. תחשבו על עצמכם: אם מנהל העבודה שלכם מתייחס אליכם כ"עובד המסור של החודש", עיניו בורקות כשהוא צופה בכם והוא מפרגן מכל הלב, הרי לא תרצו לאכזב אותו ואפילו תאמינו למה שהוא משדר לכם ותגיבו בהתאם. אתם תוציאו את הדמות שהוא רואה בכם מתוככם.

הרבה פעמים הנערים בבית הספר הם אנשים אחרים מאשר בבית מול הוריהם. 

במהלך השנים ראיתי תלמידים רבים שהציגו דמות מסוימת בכיתה, ומול הוריהם הפתיעו אותי ושינו לגמרי את התנהגותם. יום אחד התקשרתי לדבר עם אבא של תלמיד ואמרתי לו:  "שלום, זו מיכל , המורה לספרות- רציתי להגיד לך שהבן שלך אדם טוב לב בצורה לא רגילה, מוכשר ונבון וכיף לי שהוא בכיתתי". אני זוכרת שנדהמתי כשהאב ענה לי:" את בטוחה? אני לא רואה כלום ממה שאמרת". מה ההסבר לכך? לנער ישנה דינמיקה מאתגרת מול ההורה ולכן גם התלמיד וגם ההורה מגיבים לדינמיקה בדברים בהם שניהם קשורים. אך בשיעור מולי, ישנה דינמיקה שונה והתלמיד יכול לאפשר לעצמו להראות צד אחר. 

בגיל ההתבגרות הנערים שלנו הם אנשים מדהימים. 

הערכים אותם לימדנו חקוקים בהם ומובנים להם והם יודעים אותם בכל רגע נתון. התלמידים שלי תמיד יעזרו לי עם התיק, תמיד יחזירו לי משהו שאיבדתי (אפילו כסף) וכשאני מתעניינת בחייהם הם תמיד מלמדים אותי דברים מרתקים שלא הייתי יודעת בלעדיהם. אם כך, למה הם לא תמיד פועלים כך בבית? שוב… דינמיקה. אז איך משנים זאת? ניתן להיעזר בשלוש התכונות שכתבתי בכדי לשנות את ההסתכלות ולהגיב אחרת לנער המתבגר:

מתייחסים לילדינו ביחס מכבד ואוהב. שמים את ה"פוקוס" על הטוב.

נכון, זה קשה (במיוחד כשהוא שולף את הקוצים והציפורניים) אבל כדי להקל עלינו יש מספר דרכים: 

  • קחו כמשימה אישית לשבוע את הנער המאתגר. כיתבו (ממש) במשך שבוע שלם כל דבר טוב (התנהגות, מילה, מעשה, דבר שניתן לפרש כטוב) שאתם רואים שהוא עושה (לכם, לאחרים, למשפחה או לחברים). 
  • היזכרו בתמונות שלו מהילדות, ברגעים בהם הייתם בטוחים שהוא ה"ילד המדהים בעולם" ונסו לשחזר מולו את ההרגשה הזו, להגיב אליו בצורה הכי טהורה של הורה שמטורף על ילדו הקטן. 

איספו את הדברים הטובים שאחרים אומרים לכם על הנער והאמינו להם! 

אם מישהו אומר לי שהבת שלי מדהימה ואחראית – אז היא כזו! בפעם הבאה שאחשוב שהיא לא אחראית אזכר בזה ואומר לעצמי "אם היא אחראית שם – אז בוודאות היא אדם אחראי" ואגיב אליה כמו שאני מגיבה לאדם שכזה (אגב, גם אדם אחראי מדי פעם שוכח משהו...).

מתרגלים ומפנימים שהנער שעומד מולנו הוא אוסף הערכים שלנו. 

כלומר, כמו שבגיל שלוש הוא כבר ידע לדקלם את כל חוקי הבית, כך הוא יודע כל מה שחשוב לנו וגם כל מה שאנחנו נרתעים ממנו, ובאמת הפנימית שלו, הוא רוצה לכבד ולהיענות לכך. "ואם עומד מולי ילד חצוף שעושה משהו בסתירה לדבריי?" שאלה טובה. ננסה לתרגל יחד:

הוא לא חצוף, הוא מדהים ומכבד ורק נמצא בתוך דינמיקה שגויה מולי.

נסו לשנות את הפרשנות שלכם לתגובת הנער. 

באחד מחוגי ההורים מישהי העלתה בעיה שהבן שלה נמצא במחשב בשעות שהיא לא מרשה. חפרנו וגילינו שהיא מאוכזבת ממנו. לימדתי אותה את העקרונות והגענו למסקנה שאם היא בטוחה שהוא באמת רוצה ללכת לישון כפי שביקשה, ורק פועל כך מתוך תגובה לדינמיקה בעייתית, אז באמת הנער הזה (שיושב ונראה נהנה מול המחשב) בעצם סובל ואולי בוכה מבפנים. ואם היא יודעת שהוא יושב מולה ודמעות יורדות בתוך ליבו, האם היא צריכה להתאכזב? "כמובן שאם אדע שהוא בוכה מבפנים ומתחרט ומעוניין רק להקשיב לי- לא אתאכזב". אז נתתי לה משימה: שבוע שלם לא להתאכזב. להגיב לפנימיות המדהימה שלו ולילד הבוכה מבפנים. אחרי שבוע היא חזרה מופתעת וגילתה שהוא באמת מדהים וכשרק הגיבה אליו שונה מתוך אמונה פנימית בטוב ובנכונות שלו, הוא באמת התנהג כך. 

נכון, זה נשמע לא הגיוני. 

אולי אפילו "מיסטי" או פילוסופי, אבל ראיתי את זה קורה והרבה! ראיתי תלמידים שהוריהם האמינו למה שהמורה אמר והתחילו לראות את הטוב הזה גם בבית. ראיתי גם מקרים הפוכים, שהורים סיפרו למורה על דברים טובים שהנער עושה בבית ופתאום המורים ראו את התלמיד באור חדש, שעזר להתנהלות מולו בכיתה. 

לקראת השנה החדשה, אני מאחלת לכולנו שתמיד נראה את הטוב בילדים שלנו, שנצליח להגיב אל הטוב הזה ונדע לסמוך עליהם ולהאמין בהם.

 

מיכל כרמי היא אמא לשבעה, מורה לספרות, מנחת הורים בגישת "שפר" ומנהלת את דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי

18.10.2017

1. מדהים ומחזק, תודה!!! (תמי)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר