עם השנים יום השואה הופך עבורי לקשה יותר. והרי היום הזה אינו משתנה וגם לא ההיסטוריה. זו אני שמשתנה, אני שיותר מתקשה לעכל את גודל הזוועה.
כילדה, כנערה היה לי סבא שבשתיקתו ובעיניו הכחולות הדואבות, העביר את הכאב ללא מילים. ויש את סבתא (שתבדל לחיים ארוכים ובריאים) שתמיד סיפרה וסיפרה... הייתה תחושה שהיא איננה חוסכת מאתנו בדל של מידע.
לימים או לשנים הבנתי ועודני מבינה שכמה שהיא מספרת יש עוד רבדים שהיא שומרת לעצמה. גדלתי ועודני חיה ונושמת את השואה.
המחשבות מציפות וההיסטוריה עולה על כל דמיון.
ברור לי שהיה יותר נורא ממה שאני מסוגלת לדמיין.
תוך שאני מעסה את כפות רגליה העייפות, אני מישירה אליה מבט אוהב ומלא חמלה וכבוד. אני חושבת שאם אדם זר היה מתבונן בהן הוא היה רואה כפות רגלים. אני רואה את ההליכות הבלתי נגמרות, את חוסר האונים ואת ההשלמה את האומץ והגבורה ואת הצעידה לעבר עתיד, המסע שלה לחיים.
וזה היה חתיכת מסע.
אם אני מנסה לרגע להיכנס לנעליה של סבתא שלי בת ה-17 אני נבהלת נורא.
אני לא יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת.
אני נתקפת בפחד. אני מגלה שמה שמבהיל אותי היא העוצמה שחבויה בתוך נערה צעירה.
כשהיא במצב בלתי נתפס מתגלות עוצמות וכוחות שקשה לתאר במילים.
לעיתים אני מעט מצטערת שכנערה הקשבתי רק לכאב שהיה בשואה. לא הקדשתי מחשבה כדי לשאוב השראה מהגבורה, מההתגברות.
אני חושבת על כל חוסר הודאות, החרדות, הבדידות, הכאבים הרעב והמחסור. על האובדן, על האימה.
ועל כולם היא ורבים אחרים התגברו.
הם שרדו את זה ולא כי זה היה אפשרי,
הם אלו שעשו את הבלתי אפשרי.
הם גיבורי על בלי שהם רצו להיות כאלה.
הם ניצחו משהו שלנו קשה בכלל לדמיין.
בזכותם, בזכות הגבורה שלהם אנחנו כאן.
אנחנו חייבים לזכור ולא לשכוח את כל הרע שהיה אבל באותה מידה, אם לא ניקח את העוצמה ואת יכולת ההתגברות ואת האמונה, פספסנו משהו גדול.
חנה גרונפלד ז"ל - אמא של סבתי
כל המשפחה רגע לפני שהכל התחיל, חנה ויעקב גרונפלד ו7 ילדיהםצילום: באדיבות שירי רימון
כאמא אני מבינה שיש לי הזדמנות להעביר לילדי את סיפור השואה והגבורה גם כהשראה להתגברות.להבנה עד כמה העוצמות שלנו נמצאים בידיים שלנו.
אם אנחנו מספיק רוצים משהו אנחנו יכולים להשיג אותו. דרוש לנו גם מזל רב אבל עלינו לתת את המקסימום שלנו.
לאור ההסתכלות החדשה שלי ולכבוד יום השואה המתקרב
ביקשתי מסבתא שלי, גיבורת העל 5 טיפים להתגברות ולגבורה. הנה הם :
ראשית כל עקשנות.
אבל חשוב להתעקש על הדברים הנכונים ולא על כל שטות.
לדעת שגם אם את במצב מסויים לא פשוט, את יוצאת מזה. גם אם עוד לא יודעת איך.
אינטואיציה - החלטתי על דרך שהיא נכונה לי וזה פשוט הצליח.
אקטיביות - יש לנו גורל אבל אם נשב על ספסל בצד הדרך הוא לא יהיה זה שירים אותנו, עלינו לקום, להיות אקטיביים ללכת כל הזמן קדימה ולפתוח לגורל שלנו את הדלתות.
הגורל שלנו מלווה אותנו מיום לידתנו עד יום מותנו אבל הקב"ה מנחה אותו.
תוך שהיא משתפת אותי בטיפים להתגברות אני מקשיבה לה ושומעת את הנערה שבה ומבינה למה עכשיו קשה לי יותר. כנערה זה מבהיל נורא.
כאמא, זה בלתי נתפס.
כשסבתא שלי מספרת על ההתמודדויות שלה היא נערה אמיצה וחזקה. אבל נערה .
כשאני פתאום מתחברת לאמא של אותה נערה אני הופכת משותקת. הדם בגופי לא זורם וליבי לא יכול לעמוד בעומס.
אני כואבת את כאבה של מי שהיתה יכולה להיות לי לסבתא רבה, אני מדמיינת אותה לפי תמונות ומנסה לעשות בראש הנפשה... למעשה אין לי שמץ של מושג מה היו הבעות פניה, תנועות גופה ואיך היה נשמע קולה. אני לחלוטין ממציאה. ואני כואבת את גורלה.
אם היו נותנים לי הזדמנות להגיד לה דבר אחד, הרי זה היה : "הם שרדו, הם גיבורי על. הילדים שלך."
אני חושבת שכאמא, זה הדבר היחיד שהדאיג אותה.
אלו כוחות והתמודדויות שאין שני להם. שם, בסיפור של האימהות אני לא מסוגלת לגעת.
לשם הדמיון שלי מסרב להתקרב.
אני לעולם לא אשכח את ההיסטוריה.
לעולם לא אמעיט בה.
עם זאת אעשה ככל יכולתי ללמוד ממנה ולהתחזק בהשראתה.
לעילוי נשמת בני משפחתנו שנספו בשואה.