השבת זה קרה עם בתי בת השנה וחצי. התיישבתי על הספה אחרי סעודת ערב שבת. הילדים היו עסוקים במשחקים והיא נגשה אלי והצביעה על שולחן המחשב. היא עוד לא ממש מדברת, רק 'אבא אימא' ושמות חיבה קלים של האחים שלה, אבל היא מצליחה להבהיר טוב מאוד מה היא רוצה והיא סבלנית כשלוקח לי לפעמים קצת זמן להבין. היא שלפה את הכיסא משולחן היצירה הקטן והתיישבה תוך כדי שהיא מרימה עיניה לכיוון המדפסת ואז נפל לי האסימון, היא הצביעה קודם על אריזת הלורדים שעל שולחן המחשב ואחר כך הסתכלה על הדפים שבמדפסת, היא מבקשת לצייר.
"היום שבת" אמרתי בטון הכי בטוח ומובן מאליו, "בשבת אנחנו לא מציירים." היא הסתכלה עלי קצת מצטערת והתקרבה. הושבתי אותה עלי ושאלתי אותה איפה נרות שבת. היא מיד הצביעה עליהם בגאווה. חזרתי ואמרתי לה שהיום שבת ובשבת אין מחשב ואין טלפון ואנחנו גם לא מציירים. היא הביטה בי בעיניים מבינות ובזה זה נגמר. היא מיד התחילה לשחק במשהו אחר.
מה קרה פה בעצם? איך זה שזה היה כל כך קל? הרי היא הייתה יכולה לבכות בכי היסטרי שלא נגמר, כמו שהיא עשתה בפעם האחרונה שניסיתי להלביש לה סווטשירט לפני שיצאנו למשפחתון בבוקר ירושלמי סתווי.
מה ההבדל בין שני המקרים? למה בעניין השבת הכול עבר חלק ועם הסווטשירט היה מתיש כל כך? איפה ההיגיון?
אז ככה, במקרה הראשון הייתי בטוחה במאה אחוז בסמכות שלי לדרוש שהילדה לא תצייר בשבת. זה היה ברור לי מאליו ולא היה לי ספק. בשבת לא מציירים, נקודה. קל לי להיות בטוחה בסמכותי לדרוש את זה. אולי כי לא אני המצאתי את השבת. השבת היא הרבה מעליי וכמו שאני כפופה לה גם את ילדיי אני מחנכת להיות כפופים לה, ולשמור אותה.
בעניין הסווטשירט, הביטחון שלי בסמכותי לדרוש שהילדה תשים אותו היה קצת מעורער. אולי לא קר לה, אולי רק לי נראה שצריך, אולי הוא מגרד לה, אולי חונק, וממילא אם נכנסים לאוטו אין צורך ועוד כהנה וכהנה מחשבות.
הילדים מרגישים בדיוק איפה אנחנו מעורערים, לא בטוחים, מהססים, ושם בדיוק הם לא משתפים פעולה. הם זקוקים להובלה שלנו ואם אנחנו לא בטוחים לאן הולכים, הם מנסים בעצמם להוביל.
בכל בית יש להורה את המובן מאליו, כלומר, את הדברים שלגביהם אין לו ספק והוא בטוח בסמכותו לדרוש אותם. בכל בית הדברים הם שונים. בבית אחד ברור מאליו שלא עולים על הספה עם נעליים, בבית אחר אוכלים רק במטבח, או ששעת ההשכבה היא 19:00, אצל מתבגרים חוזרים הביתה עד 22:00 וכו' וכו'.
במקומות האלה, שברורים לנו מאליהם, אין צורך להרים את הקול, לפעמים אפילו לא צריך לדבר, כי במקום שיש בו ביטחון בסמכות יש גם שקט ורוגע. במקום שיש בו ביטחון בסמכות אין מקום למלחמה והילדים פשוט משתפים פעולה. ככל שיהיו לנו יותר 'מובנים מאליהם', יהיה לנו יותר שיתוף פעולה מצד הילדים, וכל יום יהיה שבת.
שרון רחל פלג, אמא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, לומדת לתואר שני בחינוך ומחשבת ישראל, מנחת חוגי הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com