אני יתומה כבר 12 שנים. הייתי בת 24 עם שלושה ילדים קטנים כשאבא שלי קיבל אירוע מוחי פתאומי מול עיניי וכך נפרדנו. עברתי תהליך, כמו בכל אבל, שכלל התמודדות עם כעס, געגוע, רגשות אשמה ולבסוף השלמה. אני חושבת שאם אפשר להוסיף שלב, אז אני היום "בשלב הדחיפה": אני שועטת קדימה ללא מעצורים, עם תחושת שליחות מטורפת, כאילו אבא שלי דוחף אותי, ואני יכולה להגיד בוודאות שההתמודדות עם המשבר הזה ועם אחרים לימדה אותי כמה חזקה ומסוגלת אני. אני מדברת ומשתפת וכותבת הרבה בפייסבוק ובשיחות על הנושא וכך יצא שמדברים איתי יתומות ויתומים ואנחנו מחזקים ומשתפים בניסיון שלנו ובהגיגינו.
נשאלתי כבר כמה פעמים: איך לספר לילדים? שמעתי גם אמהות שמרגישות אשמה על כך שהן עצובות ובוכות מול הילדים כשהן אלו שאמורות לספק את הביטחון, ה"גב החזק" והמשענת.
כמובן שאין תשובה אחת. הרי זה תלוי בנו כאנשים: האם אנחנו משתפים? האם אנחנו אנשים המביעים את עצמם בקלות? האם קשה לנו להעביר למילים את המחשבות שלנו? יש כאלו שקל להם לשתף ויש כאלו שלא, והסוד הוא שהילדים שלנו מותאמים לנו ויכולים להתמודד בהצלחה וללמוד מאיתנו, כמו שאנחנו.
נקודת המוצא היא כזו: הילדים שלנו קוראים אותנו כמו ספר פתוח. הם מרגישים אותנו- גם אם לא נדבר הם יבינו ויחושו, גם אם נציג "כאילו" הכל בסדר- הם מחוברים אלינו ללב בחוט ארוך וחזק שלא יינתק לא במרחק פיזי, גאוגרפי או רגשי וגם לא בהצגה כזו או אחרת. הם אולי לא יודעים בשכל ובפה להגיד את זה, אבל כשאנחנו גאים ואוהבים, וגם להיפך, כשאנחנו מפחדים לדבר איתם על נושא מסוים או נלחצים, הם יודעים את זה, גם בלי מילים. ועדיין- אם להורה זה קשה או לא מתאים, זה בסדר! לא קרה כלום! הילד יידע שההורה שלו הוא אנושי ושיש נושאים שקשה או מכאיב או סתם לו נעים לדבר עליהם. הוא יכול לקבל מזה גם את ערך השוני: לכל אחד יש את דפוס ההתמודדות שלו.
אני אישית מאמינה גדולה בשיתוף, בלדבר על הטוב ובלדבר גם על הרע. אני משתפת את ילדיי באופן יומיומי: מה קרה לי בעבודה, במה הצלחתי ובמה טעיתי ופישלתי. אני מתייעצת איתם וכואבת ושמחה איתם – אבל לא "כדי" ולא "בשביל". אני פשוט אני, ומאמינה שהם רוצים לשמוע ולעזור לי ולשמוח איתי. אני מתמלאת נחת ושמחה כשאני רואה שהם גדלים להיות אנשים משתפים ומדברים ויש לנו שיח מעניין על הכל.
עם השנים שכללתי את המיומנות ואני יודעת להתאים את המידע לגילאים השונים. שמעתי לפני הרבה שנים שיחה של הרבנית לבנון על קשר בין אמא לבתה ולקחתי ממנה כלי מדהים: שאילת השאלות.
למה הכוונה? אם ילד בא אלי ושואל אותי משהו שאני לא מוכנה אליו או נלחצת או סתם לא בטוחה כמה הוא מוכן לדבר ולדעת עליו- אני מתיישבת איתו, חוזרת על מה שהוא אמר ושואלת אותו: "מה אתה חושב?". מדהים לגלות שלפעמים הילד כבר בא עם תשובה משלו או מלמד אותי שבכלל לא הבנתי את השאלה שלו והלחץ היה מיותר. הילד גם יכול לספק לי כיוון לתשובה, למה הוא רוצה לשמוע , עד היכן הוא מוכן . תוך כדי השיחה אני חוזרת מדי פעם ושואלת אם עכשיו הוא חושב משהו נוסף. הרבה פעמים הילד עונה שהספיק לו והוא שמח ועובר הלאה- כי הם בריאים ויודעים מה הם צריכים ומה כרגע לא מתאים.
כמובן שזה כלי שיעיל בכל נושא. ומה עם אבדן? אבל? מה עם פיגועים ואסונות? אותו הדבר.
אני משתפת במידע שיכול להיות להם יעיל:
- אם יש סיכוי שישמעו ממקור אחר- אני מעדיפה שישמעו קודם ממני.
- אם זה מידע שיכול להשפיע עליהם- אני מעוניינת ליצור יחד איתם את המרחב הבטוח לשאלות ושהם יעלו (יחד איתי) רעיונות להתמודדות.
- אם הם יכולים ללמוד מזה- ברור שאשתף אותם (והרבה פעמים הם אלו שמלמדים אותי)
- אם הם מעוניינים לשאול- אשמח על כך שאני כאן ואפילו אגיד להם שאולי קשה לי לדבר על זה ומביך אבל שיחד נמצא למה ואיך. כשהופכים את הרגשות למילים הרבה יותר קל להבין אותן.
גם אז, מיד עם פטירת אבי, דיברתי איתם. כמה שהייתי יכולה וכמה שהם היו צריכים. הם ידעו להיות שם וכדרכם של ילדים ידעו גם להמשיך ואפילו חיזקו אותי. גם היום הם יכולים פתאום לשאול אותי שאלות שנוגעות בעצב חשוף. למרות שאני כבר מתורגלת אני גם יודעת להיות מופתעת אבל לא להילחץ מכך. הם שואלים המון ולעומק,ו זה טוב!
ומה לגבי התשובות שלי? אני אומרת את האמת! את האמת שלי, זו שאני מוכנה לחשוף, את האמת שהם מסוגלים להתמודד איתה. לפעמים אני משמיטה פרטים אבל עדיין נצמדת לאמת.
למה?
- כי ערך האמת חשוב לי.
- כי אני יודעת שיגיע זמן שהם ייחשפו למידע ואני רוצה שבנקודה הזו הם יזכרו שאמא שלהם תמיד אמרה להם את האמת.
- הרבה יותר קשה לזכור את השקר ולהתמודד אחר כך עם ילד שמגלה ששיקרו לו או סוחב את התחושה הזו איתו.
בשורות טובות!
מיכל כרמי היא אמא לשבעה, מנחת הורים בגישת "שפר" ומנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי"