המעבר מקיץ לסתיו ואז לחורף של ממש מרגיש לי כמו תהליך אטי, עד שביום אחד - הכל כלול.
גשם, רוחות וחובה גם איזה הפסקת חשמל מקפיאה. בחורף הישראלי יש גם הפוגות ארוכות של ימי שמש ללא ממטרים, ותמיד יש איזה תקווה לשלג בירושלים. כל כך הרבה שינויים בעונה אחת. להבדיל מהקיץ שבו יכול להיות חם או חם הרבה יותר.
אולי זה מרגיש כל כך ארוך בגלל הסרבול הזה שבשינוי המלתחה, החלפת הבגדים שבארונות ושקיות הואקום עם בגדים שצריך לקבל לגביהם החלטות. החלטות זה לא הצד החזק שלי. מה יתאים להן השנה מה כבר לא. מה כדאי בכל זאת לשמור, מה פשוט למסור.
ותמיד יש את הטייץ עם החור בברך שאני לא מבינה למה בכלל אפסנתי אותו ולא מיד השלכתי לפח.
אבל הכי קשה עם הבגדים שקטנים על הילד הכי צעיר במשפחה.
מתחילות לצוץ מחשבות ותהיות... זה יכול לרגש אותנו כי צצה מחשבה על תינוק חדש, אבל זה עלול גם לטלטל אותנו, אני בטוחה שבבתים רבים זה גם דורך על יבלות ומכאיב.
אבל מה שבטוח, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לזה, לבגדים הקטנים האלה שפעם הילד שלנו לבש והיום הם נראים לנו כל כך קטנים... ומיד מגיע המשפט הזה "אני לא מאמינה שפעם הוא היה כזה קטן".
במיוחד כשהוא בן אחרי שלוש בנות והכל אצלו כל כך חדש (במקרה שלנו הוא גם קיבל הרבה ירושות שוות מחברים ומשפחה, כאילו כולם כל כך שמחו שנולד לנו בן), ועדיין יש לו המון בגדים חדשים מתוקים. ומה עושים עם כל זה?
בשבועות האחרונים בהחלט נדרשתי להתמודד עם סוגיית הבגדים. כל כך הרבה בגדי תינוקות פעוטות וילדים, נו טוב... ילדות.
הסתכלתי על כל השפע הזה. שמתוכו בהחלט רכשתי רוב גדול, אבל גם חלק משמעותי היו שקיות שנמסרו לי באהבה. התבוננתי בערגה על הבגדים הקטנטנים.
בחיי שאין לי מושג אם יהיו לנו עוד ילדים. אני יכולה להגיד עד מחר שלא. אני גם יכולה לקוות שכן. הכל וכלום - לא תלוי רק בנו.
מה שכן תלוי בי זה מה אני עושה עם כל השפע שעבר אלי והשפע שקיים אצלי. אז ארזתי שקיות שקיות לפי גיל ומגדר (סלחו לי שלא בהכרח לפי עונה...) ומסרתי אחת אחת את כולן.
כמו שהבגדים הנהדרים הללו לא היו כאן קודם ועכשיו הם כאן בהמוניהם, אני בטוחה שאם אצטרך, הם יגיעו שוב, בדרך זו או אחרת. שפע בא ושפע עובר. חבל על כל יום שהוא צובר אבק.
וקצת כמו הגשם, שאנחנו מייחלים שירד עלינו לטובה, נעים לפעמים לגלות בעצמנו את היכולת להוריד אותו על מישהו אחר.
יש כל מיני דרכים להעביר שפע, בגדי ילדים זה אחד מהם, אבל לא רק.
אז אם יש לכם איזה שפע כזה שתופס לכם מקום, משהו שמישהו אחר יכול לשמוח בו, תעבירו אותו הלאה ותפנו מקום לחדש.
לכו תדעו מה יגיע, ושיגיע רק טוב מטוב.
שירי רימון, בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה