האורח של המפגש השלישי כאילו הרגיש את האווירה באוויר ופתח במשפט מנחם ומעודד שאותו לא אשכח: ''כל אחד מכם יהיה הורה מצוין לילד שאלוקים ישלח במיוחד עבורכם, וכל ילד שיגיע אליכם זה בדיוק הילד שמתאים לכם ואתם לו''. ואיך יודע את זה אלעד בשנות השלושים לחייו? כי הוא עצמו אומץ בגיל מספר שבועות.
בחור נאה עם כיפה קטנה וחולצה ייצוגית, מתגורר עם משפחתו בגוש עציון ואחראי על אבטחת מידע בחברה בינלאומית. מאז שפתח במילים האלה, כבש אותי וייתכן מאוד שישבתי עם פה פעור עד לסוף דבריו. אחרי שסיפר קצת על חייו, ענה בסבלנות רבה על מבול השאלות שהיו לחברי הקבוצה. כן, הוא פתח את תיק האימוץ בגיל 21, כן הוא סיפר לחברה שלו כבר בפגישה השניה, לא זה לא הפריע לה, היום הם נשואים באושר והורים בעצמם. כן, הוא חי כל חייו עם סימני שאלה, לא זה לא הפריע לו להתקדם לאן שרצה. לא, הוא לא מתכוון לאמץ כי ב''ה זכה לילדים ביולוגיים. יש לו אח שהוריו ילדו מספר שנים אחרי שקיבלו אותו ולא, האח הזה לא מקבל ראשון את הגביע של הקידוש כי אלעד נשאר הבכור. וכן, הוא מאמין שזכותו של כל ילד מאומץ לדעת מאין בא ועל ההורים לתמוך ככל יכולתם.
בשלב הזה נראה לי שהדמעות שלי התקרבו קרוב מדי לקו המותר. ואז הגיע הסיפור, אירוע בודד שלא היה שני לו, כך אלעד מבטיח: בשלהי שנות הנעורים הסוערות ממילא, תכננה כל החבורה לצאת לסיני. אלעד בן ה- 16 הציג את התוכנית לאימא שלו והיא התנגדה לחלוטין. מבחינתו של אלעד לא היה מצב שהוא לא יוצא עם כולם והוא שלף את הנשק הקטלני ''את בכלל לא אימא שלי!!!'' הטיח בה. הדמעות שלי פרצו את המחסום. רגשנית שכמוני... התסריטים שבראשי נעו בין סטירת לחי מצלצלת לבכי חרישי של פגיעה עמוקה. שאלתי כמעט בלחישה ''מה היא ענתה לך?'' אלעד אמר שהיא הסתכלה לו ישר לתוך העיניים ובשיא הרוגע והבטחון ענתה לו ''אני אימא שלך ואתה לא נוסע לסיני''. את המשפט עם התובנה והעומק והפשטות שבמורכבות גזרתי ושמרתי.