סדנת הכנה לאימוץ ילד ראשון עוד מעט מסתיימת. במפגש האחד לפני האחרון כבר הכרנו את הזוגות שאיתנו ברמה כזו שהיה ברור לנו שלקשר הזה יהיה המשך. אני זוכרת את עצמי יושבת שם ומקווה בלבי שגל תהיה אימא מהר כי היא כזו מקסימה, וחיה כבר כל כך מוכנה לאימהות, וריקי כל כך מתייסרת שכבר די, הגיע הזמן!
במפגש הזה דיברנו וחשפנו קצת יותר . המנחות שאלו איך מגיבה המשפחה המורחבת לתוכניות שלנו. בין כל התשובות והסיפורים, הסיפור של רוני היה חזק במיוחד. רוני הקיבוצניק בקושי דיבר במפגשים ולכן זה היה מיוחד שדווקא הוא נתן לנו חומר למחשבה וסוג של חיזוק. בשיחת טלפון רוני בישר לאביו שהם החליטו לאמץ תינוק או תינוקת לאחר שכל הטיפולים כשלו. אביו של רוני שתק כמה רגעים בצד השני של הקו ואז אמר ''אתה יודע, זה לא כל כך הולך עם המאומצים האלה'' ומה הייתה תגובתו של רוני הבן? ''אבא , תראה אותנו... אנחנו ביולוגיים וזה לא ממש הולך בינינו''. מעבר לציניות, יש כאן תובנה חשובה – לאימוץ אין את הבלעדיות על מורכבות וסיבוכים במשפחה. הכל מכל כל יכול לקרות במשפחה מאמצת בדיוק כשם שהוא יכול לקרות במשפחה ביולוגית.
בחלק השני של המפגש , המנחות ניסו ללמד אותנו את שפת האימוץ . איך בעצם מדברים עם הילד על האימוץ. התקופה שבה הסתירו מהילד את עברו ומוצאו חלפה מהעולם, למרות שגם היום מסתובבים בינינו אנשים שההורים שלהם בחרו לגדל אותם ''כרגיל'' והשקיעו תילי תילים של מאמצים שהם לא ידעו שהם מאומצים. הסבירות שהם לא באמת יודעים נמוכה. המנחות פיזרו בחדר ספרי ילדים ונוער בנושא וזה היה מעניין.
האמת שאחרי המפגש הזה האחד לפני אחרון התחלתי להתרגש, כי רק מי שעובר סדנה וממלא טופס ציפיות נכנס לרשימת ההמתנה בפועל. זה מרגש לחשוב שנהיה הורים וזה מפחיד לחשוב שאין לנו מושג מי יהיה ילדנו . זוהי מן תחושה כזו שהאפשרי והבלתי אפשרי הולכים סוף סוף להיפגש . עוד שבועיים יתקיים המפגש האחרון וצריך להכין משהו שיסמל את החוויה שעברנו. כמה שאני אוהבת משימות כאלה (בציניות!)...