באוטו, תוך כדי נסיעה, שמעתי ברדיו אבא לילדה מדבר על כמה שקשה לו המחשבה על כך שבתו תאמץ את ההרגל הנוראי שלו, לעשן. הוא סיפר שהיא מציירת בעט עיגולים על היד כדי שיהיה לה קעקוע כמו של אבא. הוא לא מרוצה מזה אבל עם זה הוא עוד יכול להתמודד. עם הסיגריות הוא כבר נשבר. שהבת שלו תכניס את הרעל הזה לגוף שלה?! הוא מלקה את עצמו על כך שהוא לא יכול להיות דוגמה אישית.
אז אני רוצה להציע דרך הסתכלות אחרת על המושג דוגמה אישית.
כשאנחנו אומרים דוגמה אישית אנחנו מתכוונים לאופן שבו אנחנו מתנהגים באופן טבעי והילדים רואים. הילד רואה את ההורה זורק את הזבל לפח ולומד שזבל זורקים לפח. הילד רואה צחצוח שיניים, מקלחת, כביסה, וקולט את הרגלי הניקיון שלנו.
אבל מה עם הדברים שאנחנו עושים ולא באמת רוצים לעשות? דברים שאנחנו עושים כתוצאה מהחולשות שלנו? לדוגמה, אמא עם משקל עודף שמנסה לעשות דיאטה אבל לא מצליחה לעמוד בפיתויים. הורה שלא מצליח לשמור על הסדר והבית שלו תמיד מבולגן, או אבא שהיה רוצה להיגמל מעישון ולא מצליח להתגבר על הצורך לקחת סיגריה.
גם במקרים האלה הילדים קולטים. הם מבינים שאימא רוצה לרזות, שזה ערך בשבילה לאכול בריא, לעשות ספורט ולרדת במשקל, אבל קשה לה ליישם. הם מבינים שההורה הבלגניסט לא סובל את הבלגן, שסדר הוא ערך בשבילו, אבל קשה לו להתנהל באופן מסודר. וגם הילדה של האבא מהרדיו יודעת שאבא נלחם עם עצמו להפסיק לעשן, כי להימנע מעישון זה ערך בשבילו, אבל קשה לו להיגמל.
הילדים מכירים את הערכים שלנו הכי טוב מכולם. הם מכירים אותנו מבפנים, ולכן, גם אם אנחנו לא מצליחים להוציא את כל הערכים שלנו מן הכוח את הפועל, הם קיימים, והילדים קולטים אותם ומפנימים אותם.
כשהילדה של האבא מהרדיו תגיע לגיל שאבא לא יאסור לעשן היא תחליט בעצמה, והעובדה שאבא ניסה תמיד להיגמל תעמוד מולה והיא תראה בה את אחד מהערכים שהיא קיבלה, שהעישון הוא דבר רע. מהבחינה הזאת היא תהיה כמו ילד אחר שגדל בבית ללא עישון כי ההורים שלו חשבו שהעישון הוא דבר רע והצליחו לא לעשן. ייתכן אפילו שבעיני הילדה של האבא מהרדיו, העישון ייתפס כדבר נוראי יותר מאשר אצל הילד שהוריו לא עישנו כלל ולא דיברו על כמה שזה רע.
בכל מקרה הבחירה שלה תהיה לגמרי שלה ואבא יכול להיות רגוע. אמנם כדאי בכל מקרה שהוא יפסיק לעשן אבל מבחינת הדוגמה האישית הוא לא צריך לחשוש.
לכולנו יש ערכים ואנחנו לא מצטיינים ביישום של כולם. ייסורי המצפון על ערכים שקשים לנו לבצע באופן מושלם, מיותרים. זה בסדר. גם אנחנו רק בני אדם, הילד שלנו קולט גם את זה. הוא מקבל מאיתנו את כל חבילת הערכים שאנחנו רוצים להעביר לו, גם את אלה שאנחנו מבצעים בהצטיינות וגם את אלה שקשים לנו יותר. את תפקידנו כהורים אנחנו עושים בכל מקרה והבחירה של הילד, של הנער, של הבחור שיהיה, היא כבר שלו.
שרון רחל פלג, היא מנחת הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com