השורות הבאות נכתבות כאשר ברקע נשמעת היטב קולה של המחאה האתיופית. קול שמטבע הדברים ילך וייחלש כי רובנו נעבור הלאה. יהונתן לא ממוצא אתיופי אבל צבע העור שלו כהה. אנחנו כבר לא מרגישים שהצבע שלו שונה או חריג או מיוחד אבל כנראה שהחברה תדאג להזכיר לו מדי פעם. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שקרה לנו בגן המשחקים ואני חושבת שאפשר ללמוד ממנו.
נדנדה ומגלשה וצחוק מתגלגל, איזה כיף! למשחק ה-"תופסת" הספונטני שלנו הצטרפה ילדה חמודה ומתוקה ואחרי כמה סבבים של תופסת ''סתם'' הציעה שנשחק תופסת צבעים. אחרי הכחול והאדום והצהוב הגיע תורם של הצבעים המיוחדים. יהונתן צעק שקוף והילדה החמודה צעקה בתורה ''צבע עור'' ומיד אחזה ברגלה ואמרה ליהונתן ''אתה לא יכול, כי אין לך צבע עור". ''יש לי'' יהונתן אמר, והילדה בשלה: ''אין לך, כי זה לא צבע עור הנכון''. ואני בצד- נוכחת, לא נוכחת, ומנסה לחשוב אם להתערב ולמה כן ולמה לא. לפני שהם עברו הלאה רק הספקתי להגיד לה מה שאני אומרת לעצמי ''כל צבע עור הוא הנכון כי ככה ה' ברא אותנו – בצבעים שונים''. הילדה המתוקה, באמת מתוקה בשלה ''לא, זה לא צבע עור''.
הסתכלתי על יהונתן וחשבתי לעצמי שאנחנו רק בתחילת הדרך. עוד הרבה אמירות והערות ועקיצות לפנינו. אני באמת ובתמים מאמינה שרובן יהיו מתוך חשיבה מהו נורמלי ומהו הנפוץ ולא מתוך רוע או רשעות או גזענות. מתוך אמונה שלמה, שאנחנו מוקפים לפחות במעגלים הקרובים באנשים באמת טובים. אני חושבת שכל אחד – כל הורה, כל מורה ומחנך יכול להשפיע על תפיסה שנוצרת מגיל קטנטן. אפשר לדבר עם הילדים על השונה והרגיל. בכוחנו כבר מעכשיו לנסות לנתק את הקשר המסרב לעבור מהעולם בין שונה לפחות טוב או נחות או ''לא נכון'', בין שחור לרע. כי האמת היא שאין קשר. חום זה צבע עור ולבן זה צבע עור, חום לא הופך אותו למשהו אחר רק כי בספרי הילדים הדמויות השליליות הן שחורות בד''כ. זה מתחיל מאיתנו.
ופניה אישית לגננות- הצבע הורדרד הזה בין צבעי הפסטל שבקופסא, מצאו לו שם אחר, כי תראו איזה בלבלות זה עושה. והמילים שהיום הן סתם מילים הופכות לדפוסי חשיבה שמתקבעים עמוק עמוק.