אם יש נושא שמעסיק אותי, מפעיל אותי, שיכול להרים אותי לעננים או להוריד אותי עמוק למצולות, הרי שאלו יחסי אחים.
כשהבנות שלי רבות ואינן מכבדות אחת את השנייה אני נאכלת מבפנים וכואבת. אם כי לפעמים אני ממש יכולה להבין מאיפה הקושי שלהן נובע.
האחים שלנו הם האנשים הכי קרובים להורים שלנו, הם חולקים אתנו את אותם המשאבים הכל כך יקרים כמו תשומת לב, זמן, חום, דאגה ואהבה. לצערי כשזה מגיע גם למשאבים הגשמיים, זה לא נהיה קל יותר.
מסקרן אותי כמה זה בשליטתנו.
האם זה קשור לאופי, מבנה אישיות וגנטיקה. או חינוך, דוגמא אישית, התערבות או חוסר התערבות הורית.
מה הוא הגורם העיקרי המשפיע ביחסים בין אחים - לטוב ולרע?
כשאני מסתכלת אחורה, הרבה מאוד אחורה, ממש מבראשית, יחסי אחים תמיד היו נפיצים.
הראשונים היו קין והבל, לא לחלוטין ברור מה קרה שם, אם ויכוח שיצא משליטה או קנאה קשה אבל ידוע איך זה נגמר.
יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו גם הם אינם מהווים דוגמא טובה.
למעשה עד משה רבנו ואהרון הכהן הגדול אין ממש יחסי אחים מעוררי השראה. גם לא ממש אחר כך.
וזה מה שהילדים סופגים מגיל גן, לא זכורים לי הרבה סיפורים מהתנ"ך, מהספרות או מוולט דיסני על יחסים טובים בין אחים. אולי מלבד וונדי ג'ון ומייקל מפיטר פן, עמי ותמי ואנה המהממת הלא היא אחותה של אלזה המקפיאה.
ככל הנראה זה יהיה מכלול של האישיות בשילוב עם חינוך, כמו כל דבר כמעט.
ובכל זאת, אם זה לא קורה באופן טבעי, כמו שיש תינוקות שמחבקים ומתכרבלים ויש תינוקות שלא. זה משהו טבעי שקורה, אי אפשר לחנך תינוק לאהוב להתכרבל.
האם יש דרך לחנך ילדים לאחאות טובה?
האם יש דרך לגדל ילדים לאהוב ולשמוח באמת עבור אח אחר? גם כשזה בא על חשבונם?
באיזה גיל לומדים להשקיט את הלב? ולהבין שעכשיו תורו וגם תורי יגיע.
הקטע עם ילדים זה שלא ניתן לגדל את אותו הילד פעמיים ואין הרבה מקום לטעויות. כל דרך שננהג בה יכולה להיות משמעותית. מבלי לשים לב, יחס מגונן יותר על אחד יכול לפגוע בשני ולהפך. השוואות בין אחים ויכולותיהם, גם ממקום שנראה לנו שהוא טוב, על פי רוב יכול רק לקלקל וגם מיותר.
עם זאת, המזל הוא שילדים הם סלחנים, הם רוצים לחזות בטוב הוריהם לכן הם נוטים למחול, אם כי לא תמיד לשכוח. אם נתמיד בדרך הטובה הרי שהם ידבקו בה גם.
וכשאנחנו מתווים דרך, כשאנחנו בוחרים כל יום מחדש כיצד נשוחח עם ילדנו על האחים שלהם ואל האחים שלהם.
איך ננהג ובאיזה אופן נתמודד אל מול מצבים שונים, משברים קטנים וגדולים שנגרמים מידי יום על רקע יחסי אחים ואחיות, "למה הוא ולא אני, כמה לה וכמה לי". כשאנחנו מתנהלים נכון אנחנו מעניקים להם כלים חשובים להמשך הדרך. ויש להם עוד דרך.
אם פעם חשבתי שעדיף לא להגיד הכל, הן לא צריכות לדעת מה כל אחת מקבלת, הרי שהיום אני כבר לא מאמינה בלהסתיר מאחות אחת את מה שקיבלה השנייה, אפילו שלפעמים זה הפתרון הכי קל כמו "קחי מסטיק אבל שהן לא יראו". אז החלפתי ב: "היא מקבלת מסטיק כי היא גדולה יותר ומותר לה. את מוזמנת לבחור משהו קטן אחר כמו קוביית שוקולד".
אני רוצה לעודד אותן לפרגן אחת לשנייה. אז במקום לברוח בשקט, אני מספרת שהערב אני אצא עם אחת מהן לזמן איכות. אני מבקשת מהן לעזור כדי שזה באמת יוכל לצאת אל הפועל. אם זה עזרה לקדם את ארוחת הערב, או לעזור לאחות שיוצאת לבחור בגד מתאים.
לפעמים זה יתקבל בברכה ולפעמים פחות, אבל ההתמודדות שלי מול זה היום, עם הסבר קצר, מבואר וחד משמעי יהיה כלי חשוב בהמשך הדרך. כך אני מקווה.
הבית ברובו עומד על יחסי האחים. הם אלו שיקבעו איך יראה העתיד המשפחתי שלנו.
כמי שחובבת צילום ומעריכה תמונות טובות, לא רק בגלל נוף צבעים וזוויות, אלא על "לתפוס את הרגע". את המבטים, את השמחה האמתית והאהבה ההדדית, את הביחד.
הלוואי שתכונות ותמונות אלו יתפסו בביתי שלי לעולמים, לא רק מבעד לעדשה.
וגם בשלכם.
אחאותצילום: שירי רימון
שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.