לפני כשלושה חודשים הודיעה עיתונאית 'ישראל היום' אמילי עמרוסי כי החליטה לעבור לירושלים ולעזוב את היישוב טלמון שבבנימין: "ההחלטה התקבלה בלב כבד" אמרה אז ל'כיפה'.
בטור שמתפרסם במוסף השבת לאחר שעברה לשכונת קרית מנחם בירושלים, מפרטת אמילי עמרוסי את השיקולים שהביאו אותה לעשות את המהלך.
"הכל מסובך". מתארת אמילי את הקשיים, "כדי לנסוע לצילום רנטגן פשוט בגלל חשש לשבר ביד, צריך להתארגן על חצי יום תיזוז. אוטובוס יש פעם ביום ואי אפשר להסתדר בלי שתי מכוניות למשפחה. אם אין מורות טובות לאנגלית בבית הספר, קשה למצוא מורות שיגיעו. היצע החוגים מצומצם. היצע הרופאים דקיק. טכנאי שירות ומובילי מקררים לא מסכימים לחצות את הקו הירוק, ושליחי פרחים עושים איתך משא ומתן בטלפון ובסוף פוגשים אותך במחסום".
מאז שאני בירושלים, כותבת עמרוסי, "אני מזדעזעת בכל בוקר מהחיים הקלים: אני נותנת לאישה מ"בזק" רחוב ומספר, והיא מתאמת לי טכנאי. בלי "רק בימי רביעי יש לנו צוות באוטו ממוגן". ההוא מהגז הגיע, בלי לשאול אם זה מסוכן. והשליח של הפיצה הבהיל אותי כשנעמד בדלת. במרחק הליכה יימצא לי הרבה ממה שהעיר יכולה להציע, ובמרחק דקות נסיעה בודדות אני מוצאת את כל השאר. אתמול חצינו את הכביש כדי לקנות ברגים וחזרנו עם פלאפל, ספרי לימוד ובטריות. פלא".
מלבד הנוחות כותבת עמרוסי כי הגיוון שנמצא בעיר מתאים לה יותר מבחינת חינוך הילדים מאשר החד גוניות בהתיישבות: "ואין תעבורת רעיונות, הכל כפי שהיה וכפי שיהיה. לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה. בטלמון לא היו פמיניסטיות מעצבנות שאוכל להתווכח איתן, כי פשוט לא היה ויכוח. כשמקומן של נשים בבתי הכנסת הולך ומשתנה בקצב מטאורי, ברוב ההתנחלויות הוא נשאר יציב. אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה".
עמרוסי מודה בגילוי לב כי איננה מסוגלת עוד לספוג את העלבונות שסופגים המתנחלים: "והמראה של עצמנו בתקשורת, אנחנו אויבי העם, הכעורים. בכל פעם להקשיב לחדשות עם קפיץ מתוח בבטן. כמה אפשר לספוג את זה ואת השובל החמצמץ שנלווה להיכרות ראשונית עם זר יחד עם הגילוי שאני "מתנחלת". לא כולם מסוגלים לחיות ככה. אני חלשה. אני בורחת אל גבולות הלגיטימציה, הנוחות, אל המרחק הקצר אל בית החולים, אל הסבירות שהאיש הזר בתחנה אינו רוצח".
עמרוסי ששימשה כדוברת מועצת יש"ע בתקופה הקשה שקדמה להתנתקות וכן הייתה כתבת ההתיישבות של ערוץ 10 כותבת כי נמאס לה להיות ה'פנים' של ההתישבות: "גם נמאס לי לייצג. ונמאס שכרטיס הביקור הראשון שלי - מקצועית או אנושית - כתוב בסעיף המגורים בתעודת הזהות. אף פעם לא הרגשתי שייצגתי אנשים, שהייתי שליחה של מישהו. הייתי שליחה של רעיון, ותמיד אמשיך להיות: ההתפעמות משיבת ציון השלישית (זאת של עזרא וזאת של 48' וזאת של 67'), האמונה בשלמות הארץ, העמידה על זכותם של יהודים לחיות בארצם. השבוע הייתי בחתונה והתבוננתי במעגל הרוקדים הענק, כולו אנשי המגזר, הציונות הדתית הטובה, ואמרתי לעצמי: אתם יכולים להסתדר לבד. שום דבר לא מונח על הכתפיים שלי".
בסיום הטור כותבת עמרוסי על הפרידה מאדמת השומרון באופטימיות: "בעיר יש זמזום בלתי פוסק, מתח, ניכור. החממה ביישוב הקטן היתה גן עדן לילדים והצמיחה אותם רגועים ושמחים. ויתרנו על שכנות טובה עם אנשים כמונו. ויתרנו על הזכות ליישב את הארץ. אבל האדמה הטובה של השומרון לא כועסת עלי: כשהתחתנו ועלינו להר היו 200 אלף יהודים ביש"ע. היום יש פי שניים וחצי. והם ימשיכו ויגדלו, כי הסוסים שמושכים את העגלה החשובה הזאת הם יותר עזים ממני, ויותר ראויים".