יאיר מור (28), רווק. מתגורר בפסגות. משמש ככתב טכנולוגי כפרילנסר במספר אתרי אינטרנט.
איך התחלתי, מה עשיתי קודם: למעשה, התחלתי פעמיים: הפעם הראשונה, בתחום התקשורת בכלל, היתה כשהתנדבתי בתחנת הרדיו המקומית של קול ישראל בבנימין, שנקראה - כמה מפתיע - "קול בנימין", ועברתי קורס מזורז בכל מה שקשור בעבודת הרדיו ע"י מנהל התחנה, חיים זיסוביץ', המשמש כיום דובר אוניברסיטת בר אילן. ההתחלה השנייה, בתחום הכתיבה, היתה כשכתלמיד ישיבת הסדר פתחתי בלוג בו פרסמתי אחת לשבוע רשומות, ציניות בד"כ, על הא ועל דא. מגזין מחשבים מסוים שהיה מגיע לספריית הישיבה מדי חודש משך אותי לכיוון הזה, מכיוון שראיתי הבדל עצום בדרך בה מתייחסים לתחום הטכנולוגיה במדינות אחרות ובישראל.
הישגים מרכזיים שאני גאה בהם: ההישג הכי מדיד שעולה בדעתי הוא הבלוג הטכנולוגי הראשון בו כתבתי לאחר סיום הישיבה ושנת שליחות בגרמניה. ב"גאדג'טי", בו שימשתי עורך ראשי במשך מעט יותר משנה, הנוכחות שלי בנוסף לבעלי האתר אפשרה להכפיל את כמות התוכן, מה שהביא לנסיקה דרמטית ברייטינג ולהזדמנות שהוצעה לי בעקבות כך ב-TheMarker. הישג אחר, מדיד הרבה פחות, הוא היכולת הנרכשת לזהות טרנדים ומגמות בשלב מוקדם, לנתח אותם ולחזות על פיהם מהלכים עתידיים - יכולת הדרושה לדעתי בעידן שבו את "מה שקורה עכשיו" לא בהכרח צריך עיתונאים כדי לדעת.
פספוס אחד בקריירה: בפעם הראשונה שנקרתה בפני ההזדמנות לעבוד בעיתון, דחיתי אותה במהירות עקב אזהרה לפיה היא אינה הולכת יד ביד עם הלימודים באוניברסיטה. רק לאחר מספר חודשים, כאשר לא היה עיתון שלא פרסם סקר או מחקר על כך שבעלי תואר ראשון מתקשים להתקבל לעבודה בשל הדרישה לניסיון קודם, לצד המשבר בעיתונות שהלך והחריף, הבנתי את גודל הטעות.
רגע אחד לנצור: לפני קרוב לשנה, בעת עבודתי בדה-מרקר, מצאתי לעצמי הזדמנות - או, ליתר דיוק: תירוץ - לראיין את ג'ון צ'. דבורק, עורך אותו ירחון טכנולוגי שבהשראתו בחרתי בקריירה של כתב בתחום. כשהוא ענה לטלפון, במרחק 12,000 ק"מ, אמרתי לו: אתה הסיבה שאני כאן. תודה.
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: אומר "מודה אני" ומרים את הסמארטפון ממקום מנוחתו עדן, כדי לוודא שהסוללה שלו תאמר גם היא "מודה אני" ולא תפרוץ בשעות הצהריים בקריאות "עננו".
מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: שני דברים: הראשון הוא העובדה שאסור להתנתק ממנה לרגע, וכל יום חופש עולה לי אחר כך ביום שבו איאלץ להשלים פערים ולא אוכל לנוח אף רגע. השני הוא כותרות: כשהתחלתי לכתוב בלוג, מאוד התגאיתי ביכולת שלי לנסח כותרות. היום, 8 שנים מאוחר יותר, אני מרגיש שכל כותרת אפשרית מוצתה ואיבדתי את הפראות הילדותית שאפשרה לי לחשוב באופן מקורי.
איך נראית השבת שלך: כמו הלוגו של "מקור ראשון", העיתון שתופס כמעט כל רגע שלה. נדמה לי שאני בין הקוראים היחידים של העיתון שקוראים כמעט כל מילה בו, מההתחלה ועד הסוף.
מודל לחיקוי במקצוע: ג'ון דבורק, שכבר הזכרתי קודם, בנוסף לבוס שלי לשעבר בדה-מרקר, אמיר טייג, שההתנהלות המחושבת והסבלנית שלו הן מופת לעיתונאים מתחילים, צעירים ולחוצים כמוני, ועוד רבים וטובים.
איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו: העיתונות גוססת ומתערבלת יותר ויותר בתכנים בידוריים. היכולת להתעדכן במידע אקטואלי באמצעות רשתות חברתיות תורמת גם היא לפגיעה במקצוע העיתונאי. בסופו של יום, יהיה צורך במציאת מודל עיתונות שונה, שיתבסס על המטרה האמתית של העיתונות - לחשוף כמה שיותר אנשים למידע שאינו נגיש להם. או, במלים אחרות: הסברים, פרשנויות ודעות.