ויקהל פקודי - מיצוי עצמי

בפרשת השבוע אנו נפגשים (בפעם השניה) באיש המופקד על בנייתו של המשכן – בצלאל בן אורי בן חור. משה פונה אל עם ישראל ואומר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ולאחר מכן מפרט את התכונות המכשירות אותו לנהל את בנייתו של המשכן.
מלותיו של משה, הנן ציטוט של דבריו של הקב"ה למשה בפרשה של השבוע שעבר: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". דבריו של הקב"ה אל משה, כמו דבריו של משה אל העם מתחילים ב"ראה", או "ראו". התחושה למקרא מילים אלו, שיש כאן איזשהו פלא הדורש התבוננות, לא סתם קביעה כי "קראתי בשם בצלאל", אלא קריאה להתבוננות בדבר מיוחד הכרוך בכך.
כך הבין גם הרמב"ן והוא מסביר כי הפליאה הכרוכה בבחירתו של בצלאל היא העובדה שלאחר שנים ארוכות כל כך של עבדות במצרים, תוך עיסוק בעבודות מגושמות הרחוקות מאוד מעיסוק באומנות מדויקת בכסף ובזהב, נמצא בעם ישראל אדם השולט שליטה מוחלטת בכל סוגי האומנות הדרושים למלאכת המשכן.
אך עדיין נותר לברר מהי משמעותה של הקריאה בשמו של בצלאל ? האם זהו מינויו לתפקיד או משהו מעבר לכך ?
הרמב"ן מצטט מדרש מספר לנו סיפור המסביר את משמעותן של מילים אלו:
"אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה ... בא משה לירד סבור שהוא עושה אותו קרא לו הקב"ה א"ל משה מלך עשיתיך אין דרך המלך לעשות דבר אלא גוזר ואחרים עושים ... אמר משה למי אומר אמר לו אני מראה לך, ומה עשה הקב"ה הביא לו ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחיית המתים, דור ודור ומלכיו, דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ונביאיו, אמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה, וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו, הוי (=זהו) 'ראה קראתי בשם בצלאל'."
רבות הנקודות שניתן ללמוד ממדרש זה, נעמוד כאן על אחת מהן. כאשר אנחנו מחפשים את דרכנו בחיים, פעמים רבות אנו עוסקים בשאלה "מהו המקצוע שהכשרונות שלנו מאפשרים לעסוק בו". ככל שאדם הוא בעל כשרונות רבים יותר ומעולים יותר, כן עולה האפשרות שלו לבחור מקצוע עדיף מבחינת כבוד, רווח או כל שיקול אחר.
המדרש הזה מנסה לומר לנו את ההפך הגמור: לא הכשרונות קובעים את העיסוק, בדיוק להפך - העיסוק קובע את הכשרונות. לפי המסופר במדרש, בצלאל לא נבחר לבנות את המשכן לאחר שנמצא מתאים לעבודה זו, בצלאל נבחר לעבודה זו עוד לפני שנולד ("בטרם אצרך בבטן ידעתיך"), ולשם כך קיבל את הכשרונות המיוחדים לעבודה זו.
את משמעותה של קביעה זו נוכל להבין ביתר עומק מעיון בדבריו של הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" על המילים "אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי" מתפילת יום הכיפורים:
"לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שבעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות ולא היה בי צורך הי אם לעת כזאת שנבראתי מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות ... אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אתל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן"
כלומר היחס שצריך להיות אל הכשרונות שכל אחד מאתנו ניחן בהם, הוא של כלים בשליחותינו כאן בעולם. העובדה שאדם מסוים בעל כשרונות מסוימים נולד בזמן מסוים היא ההוכחה לכך שכשרונות אלו הם המתאימים ביותר לניצול בתקופה זו, וישנה חובה למצוא את הדרך לנצלם כך לשם מילוי השליחות.
ובמילים אחרות, יחסו של המדרש אל המושג השגור בפינו "מיצוי עצמי", אינו שלילי כלל ועיקר, אבל הוא מנותב לכיוון שונה ממה שרגיל לראות בו – לא מחויבות שאדם מחויב לעצמו, לניצול הכשרונות הטמונים בו, אלא הכרה בשליחות האלוקית שמוטלת על כל אחד מאתנו לנצל את הכשרונות שניתנו לו כאשר היה כדאי להיווצר.